[הוסרט במסגרת מחנה תקשורת באשל הנשיא, קיץ 2000. קטפנו את
המקום השני בקטגורית הסרט הטוב ביותר. יהה בייבי.]


היא הייתה הילדה הכי יפה בגן. גם הילדה הכי יפה בכיתה א'.
כשעלו לכיתה ז' היא עדיין הייתה הכי הכי. כשהגיעו לכיתה ט' הוא
החליט שזהו, נמאס לו, הוא הולך לעשות משהו. אז מה אם היא שמה
רק על מאגניבים מי"ב ומעלה, אז מה? אם היא כל כך יפה, חייב
להיות לה גם אופי, חייב. היא הייתה זו שגרמה לשינוי בו.
אז היו לו קצת חצ'קונים, אז מה? אז הוא לא היה מי יודע מה חתיך
וגם לא כל כך טוב בכדורגל, הוא היה מהאלה שמצביעים בכיתה
כשהמורה הייתה שואלת שאלה. והיא, היא הייתה הילדה הכי יפה
בכיתה.
זה לא אומר כלום, אם היא יפה חייב להיות לה גם אופי.
הוא החליט שלפני הרגע הגדול הוא ינסה להגיע קצת לליגה שלה,
קצת, למרות שבטוח יש לה גם אופי. בטוח.
הוא חסך ארבעים וחמישה שקלים ושבעים אגורות בדיוק והלך לבית
מרקחת לקנות אלכוהול מיוחד נגד פצעי בגרות. 'אוטלד' כמו שאמרו
בפרסומות.
הוא גם ניסה להעמיד את שני הסנטימטרים מהשיער שלו עם ג'ל ממש
חזק, כמו שכל הבנים עושים. אחר כך הוא ביקש מאמא שתבוא איתו
לקנות חולצה יפה. את זאת עם הפסים הירוקים הוא רצה, כמו של
האלה בי"ב.
'אוטלד' לא ממש עזר, זה אפילו עודד כמה חצ'קונים באזורים
מסוימים לצאת ולמרוד, ממש כמו בימי האימפריה העותומנית עם
הסולטן ההוא, עבד אל חמיד משהו.
הג'ל נראה עליו קצת מוזר, כי הוא משקיע רק חמש דקות על הקוצים
בבוקר, רק חמש. הוא לא יודע שאם הוא לא מסדר אותם לפחות ארבעים
ושלוש דקות לפני שהוא הולך לבית הספר, אז חבל לו על הזמן. אבל
החולצה שקנה הייתה ממש יפה, רק לא עליו.
לא חשוב, אם היא כל כך יפה אז בטוח, ללא כל צל של ספק, שיש לה
גם אופי.
הוא הולך לעשות את זה, בהפסקת עשר בדיוק. הוא תכנן את הכל
בלילה שלפני, מול המראה במקלחת. בעצם, הוא תכנן את זה עוד מימי
הגנון, כשהיא הייתה הילדה הכי יפה בגן.
שעור אנגלית נגמר. השעון צלצל, עשרה לעשר. היא תמיד הולכת
לספריה בעשרה לעשר אז הוא חיכה לה שם, ליד המדף של ספרי המדע
הבדיוני, כדי שירגיש בנוח.
היא נכנסה לספריה, עם ההילה הזאת מסביבה. הוא הולך לעשות את
זה, הכל כבר מתוכנן מימי הגן.
ואז הרגע הנכסף הגיע. "אם היא יפה אז בטח שיש לה גם אופי",
מלמל לעצמו כשהוא יושב על המיטה ותקע לעצמו את הכדור.