ציפי שכבה במיטה וחצי שלה, וישנה כמו שהיא לא ישנה כבר שבוע.
סוף סוף היה לה מן יום כזה שהיא יכלה לחזור מבצפר, לזרוק את
התיק ליד הספה המתנפחת (סגולה שקופה כזאת, עם כוכבים בלבן, 12$
בtoys-R-us  של טורונטו) ולצנוח על המיטה.
היא הייתה לבד בבית, אמא הלכה עם שני האחים הקטנים לצעדת
הזדהות של כמה אמריקאים שבאו להגיד "לא-לטרור" יחד עם תושבי
העמק, ואבא היה, כרגיל, בעבודה.
לא הייתה שום סיבה שבעולם שהיא תתעורר. היו לה לפחות טונות של
שעות שנה להשלים, והיא הייתה בת 16, הגיל שבו אתה עייף בערך 17
שעות ביממה (24 שעות פחות שש שבהן אתה ישן בכל מקרה ולא מודע
לעייפות, ושעה אחת ביום בממוצע שבה אתה במצב "כפית" מתקדם)

אז היא ישנה.

ואז צלצל הפלאפון ליד האוזן שלה.

ציפי קפצה בבת אחת והתיישבה במיטה. צלצול שני.
"אוקיי," היא אמרה לעצמה. פלאפון מצלצל, 5:32 אחה"צ. צלצול
שלישי.
היא לחצה על הכפתור הקטן שעליו היו כתובות שתי אותיות קטנות. O
ו-K.
"היי ג'סי" היא אמרה בקול חצי רדום, היה לה מן כשרון כזה לדעת
בדיוק מי מצלצל, לפעמים לפני שהוא אפילו מצלצל, היא הייתה פשוט
אשפית בטלפונים.
"היי ציפי" ג'סי אמרה מהצד השני של הקו. "מצטערת שהערתי אותך
אבל יש קצת מקרה חירום כזה"
"מה קרה?" ציפי כמעט והגיעה לערות מלאה, אבל עוד לא ממש.
"היה פיגוע במגדלי התיאומים, אחד מהם נפל" ג'סי אמרה בקול
שנקלט בצורה מושלמת דרך האנטנות של אוראנג'.

לא ברור אם זה היה הקול הרגוע של ג'סי שלא העיד על שום דבר
יוצא דופן, או העובדה שהיא לא ממש קלטה מה קורה סביבה, אבל
ציפי החליטה שפיסת אינפורמציה זו לא הייתה כל כך חשובה,
ושלישון היה הרבה הרבה יותר חשוב כרגע.
"שאני אבין," היא התחילה להתלונן למכשיר הקטן והשחור "את הערת
אותי בגלל שהיה פיגוע?!" היא די התעצבנה כרגע... לישון...
"כאילו שזה הפיגוע הראשון שאת רואה בחיים. תודיעי לי כששרון
מתקשר"
ציפי לחצה על עוד כפתור נחמד בפלאפון, זה שאמר END באותיות
אדומות וגדולות. וחזרה לישון.

ג'סי הניחה בזהירות את הפלאפון היקר שלה על השולחן במטבח
והעיפה מבט לעבר השעון פליקס שהזיז את הזנב בשמחה שכזו. יש לה
זמן בדיוק לשתות עוד כוס של מיץ תפוזים. היא הלכה למקרר
והוציאה את קרטון הפריגת. אחרי שמזגה לעצמה את כל מה שנשאר
מהקרטון הטרי שנפתח רק חמש דקות לפני כן, היא זרקה אותו לפח
ושתתה את כל הכוס בשלוק אחד קטן.
"זה ההבדל ביננו" היא פעם אמרה לציפי אחרי לילה קשה. "כשאת
עצבנית את צריכה סרט עם יושי, כשאני עצבנית אני צריכה מיץ
תפוזים."
היא זרקה את הכוס לכיור והתבוננה בטלוויזיה מרותקת לתמונה של
אחד ממגדלי התאומים קורס לו בענן אבק עצבני שעלה לשמיים, קורא
לאלוהים, שואל אותו איך הוא יכול היה לתת לזה לקרות. זו הייתה
הפעם החמישית שהיא ראתה את הבניין קורס היום, וזו הייתה הפעם
החמישית היום שכל גופה הצטמרר.
הפעם זה היה השעון על היד שלה שהודיע לה מה השעה, המחוג הדק של
השניות היה בטיק אחת אחרי שתיים.
"ארבע... שלוש... שתיים..." ג'סי ספרה לעצמה בזמן שהיא הלכה
לשולחן המטבח והרימה את הפלאפון. בדיוק כשהמחוג הגיע לשלוש
הטלפון צלצל. ג'סי לחצה עליו אבל לא קירבה את המכשיר אל
האוזן.
"WHAT THE FUCK?! "
אפילו שהטלפון לא היה על האוזן שלה, ג'סי שמעה את הצעקה כאילו
ציפי הייתה ממש לידה.

למרות שהשמות שלהן עלולים לרמוז בדיוק ההפך, ציפי הייתה זו
מבין השתיים שבילתה שנה שלמה בטורונטו והפכה את האנגלית לכמעט
שפת אם. זה לא שג'סי לא ידעה אנגלית, אבל היא לא הייתה אשת
העולם הגדול כמו שהיא אהבה להגיד על ציפי.
ג'סי הייתה זו שידעה. היא ידעה כמעט הכל. היא יודעת לחזות
צעדים של כמעט כל אחד, היא יודעת מה הולך לקרות בעולם, והיא
יודעת בדיוק מאיפה החמאס משיג את כל חמרי הנפץ.
ציפי ידעה כמה מילים ברוסית. היא גם ידעה לדבר עם אנשים ולשכנע
אותם במה שהיא רק רצתה. לא הייתה לה בושה. וגם לא אלוהים.
ג'סי ידעה מתמטיקה.
ועכשיו ג'סי גם ידעה שציפי התעוררה והבינה מה קורה בעולם.
"מה זאת אומרת 'היה פיגוע במגדלי התאומים'?!" כנראה שהיא עוד
לא התגברה על השוק. הייתה שתיקה קצרה בה, כנראה, ציפי ירדה
לסלון והדליקה את הטלויזיה בערוץ שתיים המסור כדי לחזות בפלא
בעצמה.
"וואוו" היא אמרה לבסוף כששוב הקרינו את הנפילה הגדולה. "זה
הדבר הכי יפה שראיתי בחיים".
"ציפי!" ג'סי קראה לתוך השפופרת אחרי שהצמרמורת עברה. "אני
צריכה אותך בפוקוס. מה לעזאזל אנחנו עושות עכשיו?"
"מאיפה לי לדעת" קולה המקוטע של ציפי נשמע בחלל ביתה של ג'סי,
כנראה שהקליטה בסלון לא הייתה טובה כמו הקליטה בחדר. "את
המאסטר מיינד שלנו"
"שתינו יודעות שזה לא נכון" ג'סי אמרה בקול זועם "וגם אם כן לא
אימנו אותי לזה".
"אוקיי," ציפי לקחה טיים אאוט כדי לאפס את המחשבות. "אז מה קרה
שם?"
"מטוס התרסק לתוך הבניין, וזהו בעצם, בינתיים"
"אני אצלך עוד חצי שעה" ציפי אמרה ובכך סגרה את השיחה.

מאז שהיא התעוררה ועד שהיא נכנסה לאוטו של אמא, ציפי לא ישבה
אפילו שנייה אחת. לא כשהיא נעלה נעליים. לא כשהיא הכינה לעצמה
תיק עם ארנק, ת"ז, מפתחות, לובלו, פלאפון ודיסק-מן. ואפילו לא
כשהיא שתתה במהירות שיא את הנס קפה שתיים סוכר והמון חלב שלה.


היא יצאה מהחנייה והתחילה לנסוע לכיוון הכללי של הבית של ג'סי.
הדרך מתמרת לשמשית אמורה לקחת 41 דקות בממוצע.

תמרת- יישוב קהילתי כפרי בקצה עמק יזרעל, מקום מגוריה הנוכחי
של אלה אלדר, קוד ניים- ציפי. מומחית בתקשורת בין-אישית ובכלי
נשק, קונבנציאונלים יותר ופחות. חברה לשעבר של "היורה", קהילת
המחתרת היחידה בישראל בימים טרופים אלה בעלת היו"ר הסוטה ביותר
במזרח התיכון.

שמשית - גם כן מן סוג של ישוב קהילתי, אפילו עוד לא על המפה.
ממוקם ליד קיבוץ הסוללים. מקום מגוריה של מאיה אשחר, ידועה בשם
ג'סי. מנתחת האופי הטובה ביותר שאי פעם עבדה עם ממשלת ישראל.
חזתה את רציחתו של מר רבין, כמעט כל פיגוע שהיה בישראל, את
עלייתו השערוריתית של נתניהו לשלטון ואת נפילת רומא.

ציפי עשתה את הדרך מתמרת לשמשית ב37 דקות בדיוק. וזה כולל את
שתי העצירות שהיא עשתה בדרך.

העצירה הראשונה הייתה ליד אמא יקרה לה, היא הודיע לה מה קרה
ושהיא צריכה לקחת את המכונית.
"אלה אין לך רשיון" אמא הזכירה לה, בהתחלה היא חשבה שהיא
מתבדחת, אבל אחרי שהיא ראתה את המבט בעיניים החומות של ביתה
היא הבינה שלא. היא לא ממש הבינה מה קורה, אבל זה רק בגלל שהיא
לא ידעה כלום על מה שהבת הנפלאה שלה עשתה כבר 5 שנים.

העצירה השנייה הייתה בערך באמצע הדרך לשמשית. ציפי כנראה נסעה
במהירות קצת יותר מהמהירות המותרת ושוטר נחמד בסביבות ה-30 שלו
עצר אותה עם חיוך על הפרצוץ.
"אפשר לראות רשיון בבקשה?" הוא אמר בקול אדיב.
"אין לי" הנערה הודיע לו בלי אף רגשות אשם. "אבל אם תשים את
מספר הזהות שלי במחשב הנחמד שיש לך בתא הכפפות מחכה לך שם
הפתעה."
השוטר מילא הוראות כמו שצריך. הוא הזין את המספר למחשב ועל
המסך הופיעה תמונה של ציפי לבושה במשקפי שמש מדליקות, וליד
התמונה היה רשום באותיות גדולות סוכנת חשאית. חתומה על חוזה
חשאי א. חוזה א' היה החוזה שיש לרמטכ"ל, לראש הממשלה ולשלושה
שרים בלבד. השוטר החביב חזר למכוניתה של גברת אלדר עם חיוך
נבוך על פניו.
"אני מצטער גברת" אפילו שמה של הנערה לא היה כתוב לו במחשב.
"יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעזור?"
"כן" ציפי אמרה והחליפה את משקפי הראייה שלה במשקפי שמש
אופטיות, "לעוף לי מהדרך".

כשציפי הגיעה לבית המעוצב של ג'סי כבר נפלו שני הבניינים,
שליש מהפנטגון כבר הלך, והיה עוד מטוס אחד באוויר.
"נו?" ציפי שאלה, בלי 'מה קורה?' בלי 'שלום' בלי בטחון... היא
כבר הייתה ערה.
"מה נו?" ג'סי שאלה בהיסטריה קלה. "שרון בלחץ אטומי, פרס יוצא
מהכלים וערפאת מטפס על קירות!"
"אני לא מדברת עליהם" ציפי אמרה בקול שקט והוציאה עוד קרטון של
מיץ תפוזים מהמקרר, מזגה לג'סי כוס, ונתנה לה אותה בצירוף ברכת
- "cool off"
"אז על מי את כן מדברת?" ג'סי שאלה בין שלוק אחד לשני.
"על בוש" ציפי אמרה בשקט. סילון של מיץ תפוזים צנח על הריצפה
וג'סי נחנקה קלות. "אני מתפלאת שהוא עוד לא התקשר" ציפי המשיכה
במין טון תמים שכזה.
"למה שנשיא ארצות הברית יתקשר אלנו?!"
בדיוק ברגע זה צלצל הפלאפון של ציפי. "כדי לכתוב את פרק אחד
בעלילות ציפי וג'סי נגד הטירור העולמי."

"Hello Mr. Bush"
"yes"
"when?"
"sure"
"yeah well, too bad I can not say the same"
"good bye"

רק המבט של חברתה המתולתלת יכול היה לגרום לה להתקפת צחוק, אבל
כשנוסף לזה המבטא המשגע של בוש, והשיחה המשעשעת שכרגע הייתה
להם, פשוט אי אפשר היה לעצור אותה. נדמה היה כאילו היא הולכת
לצחוק לנצח.
טוב, כנראה שהנצח בא מהר כששופכים עליך כוס מים.
"מה?" הילדה הרטובה שאלה והסתכלה על ג'סי בעיני עגל מתוקות.
המבט של ג'סי הודיע לה בלי שום ספק שהיא לא יכולה למשוך את זה
יותר.
"אנחנו נוסעות לוושינגטון" היא אמרה בקול חנוק והנה יצא לדרך
עוד התקף צחוק בלתי מרוסן.