פעם תפסה עיני ניצוץ, אור קטן מסכן, גוסס לו בחשכה. עצמתי
עיניי ושלחתי את ידי להגן עליו מפני הקור, הרוח. והניצוץ בהכרת
תודה החל לגדול, החדיר לי כוח ומרץ, הייתה לי מטרה.
בהתחלה לא שמו לב אבל אז החל הברק בעיניי, חיוך ראשון למראה
הניצוץ שגדל וגדל. וככל שהוא גדל, התלהבתי יחד איתו, שאפתי
לראות, לגעת, לדעת. הניצוץ הזה לא כבה אלא גדל ללהבה קטנה,
חמימה ואדומה, נושמת ומרקדת עמוק בתוכי, ללא הפסקה.
יום אחד חלמתי חלום, חלום על שדה ירוק ומלאך זוהר ומביט בי
ומחייך, גאה, המלאך שלי מרוצה. בבוקר כבר ידעתי מה לעשות ומשום
מקום עלו לי רעיונות זהב. והניצוץ הקטן היה מאושר והמשיך עוד
לגדול.
לאט לאט גם האחרים הרגישו את החום שריצד בתוכי, משחרר אנרגיות
ולחצים. ממשיך להתפשט בקצב רצחני ואוכל אותי, כבר חלק ממני.
הוא מתקיים בגללי ואני התמכרתי אליו. בהתחלה מעט אך עם הזמן
יותר עיניים שמו לב, יותר אנשים הסתכלו עליי, התענינו, היו
מרותקים, הזדהו. וככל שהלהבה שלי גדלה, ככה יותר עיניים פנו
אליי, נמשכים לאור הגדול שאני משחרר, נמשכים לתחושת החמימות
ומשתחררים. תחושת הסיפוק שלי הייתה גדולה.
אבל אז הלהבה גדלה והפכה לבערה. התחלתי להזיע באי נוחות, אבל
לא יכולתי להיפרד, חייב להמשיך, חייב לעשות הכל, לספק את
הרצון. יותר עיניים מביטות עליי ואני כבר נמצא בכל מקום, מתפשט
לכל עבר וכיוון, כמו הבערה, שבמהרה הפכה לשריפה. וזה התחיל
לצבוט ובסוף גם לצרוב, והעיניים שמולי ממשיכות להשתאות, ואני
יודע שהאש שלי התפשטה ונגעה באחרים. הדבר היחיד שאני מרגיש,
הדבר היחיד שאני חושב זה הכאב העצום שאוכל כל איבר בגופי,
ורגע לפני שאני מתמוטט אני משחרר צעקה אחת נוראית שבעוצמה
מילאה את האוויר, די!

שקט מוחלט, כולם מביטים בי כמו מטורף, אבל אני רק מרגיש הקלה.

הכאב נעלם והלחץ שבי כבר לא קיים, וכל העיניים שהתמקדו עליי
החלו אט אט להסתובב ולהתעלם, שוב.
פקחתי עיניים והסרתי את ידי המגינה,
אבל הניצוץ שבי כבר אינו שם, הוא כבר כבה ומת.