אני עומד עכשיו בבן גוריון, מחכה לך. רק המחשבה שתהיי איתי פה
שוב...

את זוכרת איך היינו הולכים כל הזמן יד ביד? אהבתי להחזיק אותך,
בין הידיים שלי, הכי קרוב שרק אפשר. הייתי מסתכל על החיוך
המתוק שלך... העיניים החומות שלך המיסו אותי, כבר מהפעם
הראשונה, אז במסיבה של איציק, בן דוד שלך. עמדת שם לבד, כל כך
יפה, ואני לא יכולתי להוריד ממך את העיניים. כשקלטת אותי
וחייכת חיוך נבוך, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. ניגשת אליי
בשקט...

אני יודע שהיה לך קשה להיות איתי. את מבוגרת ממני בשלוש שנים.
אני בכלל עוד לא הייתי בן 18, ואהבתי אותך כל כך על שסבלת
אותי. לא רק על זה... אני אוהב אותך על העיניים, החיוך, הצורה
שאת מסמיקה. אני אוהב אותך על כל מילה שהוצאת, שתמיד הייתה
במקום, על שנתת לי להיכנס לחייך, ועל שנכנסת לחיי. כל פעם שאני
עובר ליד הספסל, בגן הציבורי, שדיברנו עליו שעות באותו לילה,
אני חושב רק עלייך. כבר אז הייתי שלך, רק שלך. בינתיים כל כך
הרבה השתנה, את חייבת לשמוע איך אני מנגן, זה עולם אחר! עכשיו
היצירה ההיא שכל כך אהבת, אני אעשה לך אותה עם כל כך הרבה
אהבה. ואולי, כמו פעם, את תחייכי אליי ותנשקי אותי... זה יהיה
מושלם.  
אני עדיין לא יודע על מה הכי אהבתי אותך יותר. אולי על איך
שאמרת "אני אוהבת אותך", בצורה הכי כנה ומושלמת. אני חושב שזה
על מי שאת, או שהיית, כבר לא יודע. צנועה וכל כך חכמה, את
הראית לי תמיד את הדרך הנכונה. אני אומר תמיד בגאווה שאת שינית
לי את החיים. בלעדיך, איפה הייתי היום? אני לא חושב שאני בכלל
רוצה לדעת את התשובה.

אין לי חרטות בקשר אלייך, רק שתדעי! את הדבר הטוב ביותר, טהור
ותמים שהחזקתי אי פעם. אני מאושר רק לדעת שאני אוכל לעשות את
זה שוב, עוד מעט. את יודעת שברגע שאני רואה את הפנים שלך
יוצאות מאזור קבלת הנוסעים, אני הולך לרוץ ולחבק אותך כל כך
חזק... את אוהבת איך שאני מחבק אותך? אמרת לי לפעמים שאני לא
נותן לך לנשום, וכשהייתי משחרר קצת את האחיזה, היית מחבקת חזרה
ונעשית אדומה מהמאמץ. שנינו צחקנו, ואז הייתה שתיקה, העיניים
הצטלבו... הפנים שלנו התקרבו, והשפתיים נפגשו. כמו שוקולד
שחשוף לשמש, גם אני נמסתי לידך.

אני יודע כמה היית גאה בי כשהתקבלתי לתזמורת הלאומית. זה היה
כמו להגשים חלום בשבילי, לשבת בשורה אחת עם הטובים ביותר.
לפעמים חשבתי שאולי בכל זאת, המקום שלי זה לא איתם, אבל את
דאגת להוציא ממני את המחשבה הזו. "אל תדבר שטויות"... גרמת לי
להאמין בעצמי יותר ממה שמישהו אי פעם האמין. אולי רק את. את
היית בטוחה שאני אגיע לשם, היית אומרת שיש לך חבר סופרסטאר,
למרות שאני לא. לידך אני כלום, באמת! האהבה שלי אלייך, וזה
שנתת לי להרגיש שווה אלייך, לא מנעו ממני להעריץ אותך. את ראית
את זה בעיניים שלי, אני בטוח.
אני נהנה לחשוב שיש לך מזכרת ממני, לתמיד. הציור שיש לשנינו על
הגב, המלאך. זה לא ירד לעולם! עשינו אותו ביחד, חודשיים לפני
שעזבת. אמרתי לך שבחיים לא נשכח את מה שהיה לנו. אני אוהב אותך
כל כך והיה לי יותר מקשה לתת לך ללכת. הבטחתי לך שאני אהיה
תמיד הבייבי שלך.

"אני לא אשכח אותך", אמרת לי בדמעות. המילים האחרונות שלך לפני
שעלית על המטוס. שנינו בכינו, באותו רגע רציתי לעזוב הכל
ולעלות איתך. אם הייתי יכול, אם זה היה כל כך פשוט, זה מה
שהייתי עושה. הבטתי בך עולה למטוס, מהחלון, רדפתי אחרייך. וזה
את לא יודעת... נשארתי עומד שם, קפוא, וראיתי אותך נעלמת.
ונשארתי עוד, עם עיניים לחות. אני מאושר שגרמתי לך אושר, אמרת
לי שעשיתי את הזמן האחרון שלך למושלם.

אני מרגיש לא שלם בלעדייך, לבד, בודד. כל שיחה שאת מתקשרת, וכל
מכתב שמגיע... כל פעם שהיית מבטיחה שנחזור להיות ביחד... זה
נראה לי כמו חלום, וברצינות שבא לי לבכות.

המכתב האחרון שלך היה מיוחד. שתי מילים. "אני חוזרת". זה כל מה
שכתבת. אני קראתי אותן שוב ושוב, ואפילו עוד פעם, רק ליתר
ביטחון. הפעם אני לא מדמיין, את באמת חוזרת! והתקשרת אליי
ואמרת לי לחכות לך, שאת מתגעגעת אליי. אמרת לי להיות פה היום,
עכשיו.
הבאתי איתי פרחים, והכנתי לך כבר את החדר, אצלי. אני עומד
עכשיו מול המסך שמראה את הנוסעים שיוצאים, מחפש את הפנים
המתוקות שלך. אני לרגע עוצם עיניים, נזכר בכל מה שהיה, כל מה
שעברנו. ואז אני פותח עיניים, עם חיוך מתוק, ובכאב נזכר
במציאות. שנינו התפתחנו בנפרד, והרבה. אבל דבר אחד לא השתנה.
אני עדיין מחכה לך, תמיד.