מוקדש לגל, מיכל וטל.
I love you girls.
הנה, זהו. אני פה. אין דרך חזרה. כלומר יש, אבל היא מאוד יקרה.
אז אני פה, ואני אצטרך להסתדר עם מה שיש וליהנות מזה. אם אני
אהיה בגישה של "זה חרא", אני לא איהנה ולא אתקדם לשום מקום. אז
כדאי לי לבוא בגישה של "איזה כיף!". בינתיים זה כיף... אבל
הפרידה הייתה קשה.
תראו, ילדה בת 14 נוסעת לשנתיים לארץ אחרת... לא פשוט... לא
בגיל הזה. הפרידה מהחברות, מהמקום המוכר, וההגעה למקום חדש, לא
מוכר. זה מאוד קשה.
עכשיו, אני יושבת ליד המחשב, אתמול הוא הגיע לפה, וכותבת.
כותבת את מה שבראש שלי.
קשה מאוד... קשה מדי.
אני זוכרת כשסיפרתי לחברות שלי. זה היה ב3- בבוקר, במסיבת
פיג'מות של שלוש בנות (אם אתם בכלל יכולים לקרוא לזה מסיבת
פיג'מות), ראינו סרטים. אחרי שני סרטים, אמרתי להן "יש לי משהו
חשוב להגיד לכן". הן הסתכלו עלי בפרצוף מוזר שכזה... היה לי
ממש קשה להגיד את זה "אני נוסעת לבלגיה". הן הסתכלו עלי
מזועזעות, "בלגיה?" הן שאלו בפליאה. "כן, בלגיה."
זה היה רגע בלתי נשכח...
לאחר כשלושה חודשים ההורים שלי נסעו לבלגיה לסדר כמה דברים
לנסיעה, ואז כבר ידענו שזה בטוח. התקשרתי אליהן, אל שתי החברות
הכי טובות שלי.
"זה בטוח." אמרתי.
"מה בטוח?" הן שאלו, כאילו לא הבינו.
"הנסיעה..." היה לי קשה להגיד את זה...
"מה?! את רצינית?!"
"כן...אני נוסעת עוד חודש..." אמרתי, חצי בוכה.
גם אלו היו רגעים בלתי נשכחים.
לאט לאט, כולם כבר ידעו, כל המשפחה, כל החברות, השכבה,
המורים... כל מי שאני מכירה.
עדיין הייתי אדישה לכל העניין... החברות שלי כבר התחילו להבין,
אבל אני לא.
כשנפרדתי מאחת החברות שלי, היינו צריכות להיפרד תוך שתי דקות.
לא הספקנו להיפרד כמו שצריך, ואני מצטערת על זה. היא טסה לחו"ל
כשבוע לפני שאני הייתי אמורה לטוס לבלגיה, ולכן לא הספקנו
להיפרד.
שתי דקות בלתי נשכחות...
כשבוע לפני שטסתי, הוזמנתי לחברה שלי למין "יום כיף" שכזה.
הייתי אמורה לבוא אליה בערב, לראות סרט בקולנוע, ויום למחרת
לנסוע ללונה-פארק.
הייתי אמורה.
כשהגעתי אליה בכלל גיליתי שהיא ערכה לי מסיבת הפתעה גדולה עם
כל החברים שלי, ואח"כ נשארו לישון אצלה כ5 ילדים, כולל אותי.
הרבה רגעים בלתי נשכחים.
את החברה השניה שלי ביקרתי יום לפני שטסתי, ואז נפרדנו. קצת
צחקנו, קצת בכינו... ערבוביה גדולה, אבל היה כיף. כשהייתי
צריכה ללכת, היא הסתכלה עלי הולכת, ואני הסתכלתי עליה נכנסת
בחזרה לבית שלה.
רגע ארוך בלתי נשכח...
הטיסה.
6 בבוקר, אני לבושה ומוכנה לצאת, יורדת למטה עם ההורים שלי ואח
שלי, מחכים למונית. נסענו, נפרדים מהעיר בה גרנו כ7 שנים,
הסתכלנו על כל הרחובות המוארים בפנסי לילה, שקטים כאילו היו
ישנים ושום דבר לא היה מסוגל להעירם, ועל השמש אשר כבר
התעוררה, מבצבצת בין הבניינים הגבוהים.
נסיעה בלתי נשכחת...
כשהגענו לנתב"ג כבר קלטתי מה הולך לקרות.
בזמן שהורי ואחי עשו קניות בדיוטי פרי, אני ישבתי בבית קפה
קטן, עם כוס שוקו חם והפלאפון, מתקשרת לכמה מחברי הטובים לדבר
פעם אחרונה.
שיחות בלתי נשכחות...
אחרי שנחתנו, התגלה אלי עולם חדש. עולם אחר. כבר הייתי פחות
עצובה, שוב דיברתי עם כמה מחברי הטובים בטלפון, ואז זה כבר היה
נחמד. אפילו נשמע כיף לעבור לגור במקום אחר, לא מוכר, תרבות
אחרת ואנשים אחרים.
אני כרגע בביתי, יומי השישי בבלגיה, עדיין מוקפת כמה ארגזים
שעוד לא פרקתי, מסתכלת מהחלון ורואה לבן. לבן בעיניים.
שלג.
עוד רגע בלתי נשכח.
הערה: יכול להיות שאתם חושבים "מה היא כותבת על כאלה דברים?
את מי זה מעניין?", ואין לי בעיה, תחשבו ככה, אבל אני הייתי
חייבת לכתוב את זה. לכתוב את זה בשביל שלושת החברות הכי טובות
שלי, ובשבילי.
אני אוהבת אתכן מאוד מאוד. |
