הכל התחיל איזה לילה אחד, אחרי שכבר הלכנו לישון. חלמתי שאני
עומד באיזה מקום ופתאום חן, שזאת ילדה שאני מכיר מביצפר באה
ומבקשת שאני אכין לה סנדוויץ' עם שוקולד. התעוררתי מהצעקות של
הדסי- "אבא! אבא, בוא מהר!". הדסי היא אחותי. היא בת שש והולכת
לכיתה א'. שמעתי את אבא צועד מהר במסדרון. זה נשמע כמו תופים
של ויקינגים. בום- בום- בום. אז קמתי גם והלכתי אחריו בשקט.
"אבא! יש מפלצת בארון!" הדסי אמרה לו בקול מיילל. "מתוקה", הוא
אמר. היה לו קול עייף, "היה לך חלום רע". הצצתי מאחורי הדלת,
בשקט, כדי שאבא לא יגרש אותי.  "לא, אבא. יש משהו בארון".
"חמודה, את צריכה לקום מחר לבית-ספר. ואבא צריך לקום
לעבודה..". "בבקשה, אבא, תבדוק, רק תציץ" היא התחננה. "אין שום
דבר בארון. אני אומר לך. כלום". הוא קם, תשוש לגמרי וניגש
לפתוח את הארון. לפעמים אני תוהה איך הוא מסוגל לסבול אותנו כל
הזמן. בעיקר את הדסי. "הנה תראי.." והוא פתח את הארון.
לא באמת נבהלתי. אבל זה שגם אבא וגם הדסי צרחו באותו זמן- זה
מה שגרם לרוץ כמה שיותר מהר לחדר שלי. רצתי ונכנסתי מתחת
לשמיכה, מחכה לשמוע אם מה שזינק על אבא שלי מתוך הארון עומד
לזנק גם עלי. יש לי חגורה ירוקה בקרטה, אז אני לא באמת מפחד.
שמעתי את הדסי בוכה ואת אימא רצה לחדר שלה. "מה קרה?" היא
שאלה.  "כלום. כלום", אבא מלמל, "שפכטה פשוט קפצה עלי". שפכטה
זה החתולה שלנו. אני לא באמת פחדתי.
בבוקר, קמתי והתארגנתי ואז ירדתי למטבח. הדסי כבר ישבה ליד
השולחן ואימא חיממה מים לקפה. נתתי להדסי נשיקה על המצח
והתיישבתי גם כן. "היה לך חלום רע?" שאלתי. "זה לא היה חלום.
זה היה אמיתי". "לא. זה היה חלום" אמרתי לה. "אז איך זה קפץ על
אבא?" היא אמרה בטון של זה- שאתה- גדול- זה- לא- אומר- שאתה-
יודע- הכל. "מה שקפץ על אבא היה שפכטה" אמרתי לה ובדיוק אז אבא
נכנס. היו לו שלוש שריטות על המצח והוא נראה כאילו הוא לא ישן
כל הלילה. הוא ניגש לאימא שלי ונתן לה נשיקה על הלחי ואז
התיישב גם הוא לשולחן. "נו? לעוד מישהו היה חלום מעניין
בלילה?" הוא שאל. ידעתי שהוא מתכוון אלי אבל לא רציתי לספר לו
על החלום עם חן כי אז הוא יעשה מזה סיפור והדסי תתחיל לשיר
"אורי וחן לנצח, שתי נשיקות במצח". אבל אימא אמרה שהיה לה חלום
ממש מוזר שהיא הולכת על המים. "את מנסה לרמוז שאנחנו צריכים
להתנצר?" אבא שאל. אני ידעתי שהוא מתבדח אבל הדסי שאלה "אבא,
מה זה להתנצר?". ואיך שאבא פתח את הפה כדי לענות, אימא פתחה את
המקרר להוציא את החלב וכל המיץ תפוחים שהיה אתמול בקנקן- נשפך
על הרצפה. אימא נתנה צווחה כזאת. אבא מיד קם והדסי פלטה מן
צחקוק כזה ומיד שמה יד על הפה כדי שאבא לא יגיד לה שזה לא יפה
לצחוק על דברים כאלה. אני לא צחקתי. רק חשבתי טיפה ואז אמרתי
"אימא, עכשיו את באמת הולכת על המים", וכולנו צחקנו. אחרי זה,
אבא לקח סמרטוט וניגב את כל המיץ מהרצפה ואז, כשהוא סיים, הוא
הסתכל על השעון ואמר "אוי, ילדים, אנחנו מאחרים". אז סיימנו
לאכול כמה שיותר מהר, ואימא נתנה לנו את הסנדוויצ'ים והלכנו
מהר לאוטו, שאבא יסיע אותנו לבית-ספר.
בדרך, נתקענו בפקק ואבא מלמל "שוב נאחר". הוא שיחק עם המראה
כדי לראות אותי ואת הדסי במושב האחורי ושאל אותי אם אנחנו
חגורים, אפילו שהוא ראה מהמראה. "אני חגור. את חגורה?" שאלתי
את הדסי. אבל היא לא ענתה. במקום, היא שאלה את אבא על מה הוא
חלם בלילה. "אני חלמתי שאני רודף אחרי שפן שגנב לי את השעון"
אבא אמר והסתכל קדימה, לרכב שהיה תקוע לפניו. "כמו ב'עליסה
בארץ הפלאות'" אמרתי והדסי צחקה. אבא הסתכל על פרק זרועו ושם
לב שהוא שכח את השעון בבית. רציתי להגיד שכנראה השפן באמת גנב
לו את השעון אבל לפני שהספקתי הוא אמר שהוא ייכנס אתנו לביצפר
כדי לוודא שלא יעשו לו בעיות. "אבא! אתה סתם תעשה לנו בושות"
אמרתי לו. אז הוא אמר "אתה לא רוצה? לא צריך! אני אלווה רק את
הדסי".
לא עשו לי בעיות, כי אני כבר גדול ובוגר מספיק כדי לקחת אחריות
על הדברים שאני עושה. זה לפחות מה שהמורה אמרה. בהפסקה קרה
משהו מעניין. התיישבתי על הספסל ופתחתי את הסנדוויץ' שאימא
הכינה לי. היא תמיד גם שמה אותו בנייר כזה מיוחד וגם שמה בתוך
שקית, כד שלא יתלכלכו לי המחברות. זה היה סנדוויץ' עם שוקולד,
אבל לא קישרתי את זה לחלום שהיה לי בלילה. רק כשחן באה ושאלה
אותי מה יש לי בסנדוויץ' כי היא שכחה את שלה על השולחן בבית,
נזכרתי בחלום. אבל לא רציתי להגיד לה שחלמתי עליה כי פחדתי
שהיא תצחק עלי. אז רק אמרתי לה שזה סנדוויץ' עם שוקולד והצעתי
לה חצי. היא לקחה, אמרה "תודה רבה" והלכה.
"אבא, אם אני אחלום על דיסנילנד, נוכל מחר לנסוע?" הדסי שאלה
כשאבא כיסה אותה לפני השינה. "רק אם תחלמי שאני זוכה בלוטו"
אבא ענה לה ונישק אותה במצח. ואני רק חשבתי על מה כדאי לי
לחלום. תהיתי אם אני רוצה מחשב חדש, או אולי טלוויזיה בחדר, או
אולי שהביצפר יישרף. לקח לי הרבה זמן להירדם, אבל בסוף,
כשנרדמתי, חלמתי על חן. זה היה חלום נהדר. ראיתי אותה עומדת
איפשהו, לא חשוב איפה, כי זה השתנה כל הזמן מהבריכה, לבית שלי,
למגרש כדורגל. בכל מקרה, ניגשתי ושנינו אמרנו ביחד "אני אוהב
אותך". היא, כמובן, אמרה "אני אוהבת אותך". היא חייכה אלי ואז
התעוררתי. ממש שמחתי.
כשאבא הסיע אותנו לביצפר, הייתי ממש חסר סבלנות. ישבתי בשקט
והסתכלתי מהחלון החוצה ורק חיכיתי שכבר אגיע לביצפר. "אבא, נחש
על מה חלמתי" הדסי שאלה את אבא, בדיוק כשהוא הפעיל את הרדיו.
"אהה. אני לא יודע. אולי על פיל ורוד?". זה יכול להיות די
מסוכן אם הדסי חלמה על פיל ורוד וראיתי מהמבט של אבא במראה שגם
הוא הבין את זה. "לא!" הדסי צחקה "נחש שוב!". "אולי.. אולי על
נמלה קטנה?" אבא שאל, הפעם כבר נזהר שזה לא יהיה משהו מסוכן.
"לא! חלמתי על דבורה שבמקום שייצא לה 'בזז..בזז' יוצאת לה
מוזיקה. "דבורה שיוצאת לה מוזיקה.. מה את אומרת..." אבא מלמל.
הוא עצר ליד הביצפר והדסי יצאה מהאוטו. רגע לפני שיצאתי גם
אני, ראיתי את אבא מכה בחוזקה על עורפו ואז מסתכל על כף ידו.
כבר ידעתי לבד מה הוא מצא שם.
כל היום חיכיתי שחן תהיה לבד, אבל כל הזמן היא הייתה עם חברות
שלה. כשהיא ראתה שאני מסתכל אליה היא חייכה. לא הצלחתי להתרכז
באף שיעור. אפילו לא בשיעור היסטוריה, כשלמדנו על ימי הביניים.
בסוף היום כבר הייתי ממש מתוסכל. חיכיתי מחוץ לביצפר והיא חלפה
על פני, עדיין מסתובבת עם כל החברות שלה. התיישבתי על קצה
המדרכה וחיכיתי שאבא שלי יבוא לאסוף אותי. "היי, אורי" שמעתי
אותה אומרת מאחורי. קמתי מהר ונעמדתי לידה. "אני צריכה להגיד
לך משהו...". היא השתתקה לרגע ואני חיכיתי שהיא תתחיל לדבר שוב
כדי שאני אוכל להגיד "אני אוהב אותך" בדיוק באותו הזמן, כמו
בחלום. רק שאז אבא שלי צפר לי ועצר לידנו. "זה אבא שלי" אמרתי
כמעט בלחש. קיוויתי שהיא תגיד את זה וזהו אבל היא אמרה "טוב,
לא משנה, אז בי" והלכה משם.
"זהו, אז עכשיו הוא בבית" אבא אמר כשנסענו הביתה. "מי?" שאלתי.
"אתה בכלל לא מקשיב. מה? הלוכד חלומות" אבא ענה, די בעצבנות על
זה שלא הקשבתי לו. "לוכד חלומות? למה אנחנו צריכים דבר כזה?"
שאלתי אותו. "תגיד לי, אתה מרגיש טוב?" אבא הסתכל עלי. עשיתי
לי מין חיוך חמוץ כזה שיעזוב אותי בשקט. "זה שקורים לנו כל מני
דברים מוזרים בבית, שמת לב?" הוא שאל, מסתכל לכביש. "מוזרים?
מה זה ששפכטה קפצה עליך זה מוזר? היא תמיד עושה את זה" עניתי
לו. אני דווקא אהבתי את החלומות שלי, למרות שלא יכולתי להגיד
לו את זה. "טוב, אני ואימא שלך החלטנו שזה מוזר ואימא הזמינה
מישהו שהיא קראה עליו בעיתון" הוא אמר. "אימא מחליטה להזמין
פסיכופטים הביתה והיא אפילו לא מתייעצת איתי" מלמלתי לעצמי,
והסתכלתי בעצבנות בחלון. "אדוני הצעיר!", ככה אבא קורא לי
כשהוא מרוגז, "אתה תדבר בנימוס גם על אימא שלך וגם על בעלי
מקצוע, זה ברור? הנה הרכב שלו, אתה רואה?" הוא עשה תפנית מהירה
בנימת הקול. מול הבית חנה רכב מסחרי בצבע תכלת ועליו כתובת
גדולה 'עובדיה, לוכד חלומות בע"מ'.
נכנסו הביתה. אימא באה לקראתנו. "תהיו בשקט. הוא עכשיו עושה
מדיטציה, להרגיש את הרוחות בבית או משהו כזה" היא לחשה לנו.
רציתי לשאול איך הוא מרגיש רוחות אם החלונות סגורים אבל אבא
לחץ לי את היד לפני שהספקתי להגיד משהו. במרכז הסלון, על
הרצפה, ישב בחור עם סרבל לבן ומקטרת . העיניים שלו היו עצומות.
"הוא אינדיאני, אתה רואה?" אבא לחש לי. היו לו פנים שנראו
כאילו הם מגולפות מעץ. "אם הוא אינדיאני, אז איך יש לו שם
כזה?" שאלתי. עובדיה פקח עין אחת, הסתכל עלי וסגר אותה שוב.
אימא לחשה לאבא "אני לא רוצה שאורי יתמסטל מהעשן של המקטרת",
ואבא אמר לי "אל תפריע לו עכשיו, תעלה לחדר ותעשה שיעורים".
"אבל אני רוצה לראות מה הוא עושה. אולי כדאי שאני אלמד להיות
לוכד חלומות. כמה כסף הוא לוקח ממכם בכלל?". אבא ואימא שניהם
התרגזו ועשו לי "ששש!". עובדיה קם בתנועה חדה ואימא מיהרה אליו
"אני ממש מצטערת, הוא פשוט סקרן ו...". עובדיה הרים יד והשתיק
אותה. הוא הוציא פנקס קטן ועיפרון לעוס מכיס בסרבל והתיישב על
הספה. "טוב, בואו נראה" הוא פתח את הפנקס והתחיל לעלעל בו.
"אין לכם בעיה עם הרוחות" הוא סימן משהו בפנקס. "נכון" אימא
שלי אמרה, "זה מה שאמרתי לך. חלומות, לא רוחות". "כן, אני
מבין" הוא לעס קצת את העיפרון ואז הצביע איתו על החלונות "אתם
ישנים עם חלונות סגורים?". "אהה...כן" אבא שלי מלמל "בד"כ כן".
"אוקי" עובדיה אמר וסימן עוד משהו בפנקס ואז קם וניגש לארגז
כלים שלו, שנראה כמו הארגז שיש לאינצטלטור שבא לפעמים. "מה
שאני יכול להציע לכם זה מלכודת חלומות אינדיאנית. זה נראה
ככה", הוא הוציא מהארגז מן חישוק שבתוכו קורי עכביש ומתחת
תלויות כמה נוצות. אימא אמרה "אוי, זה ממש נחמד". רציתי להגיד
שהדסי עושה בשיעורי מלאכה דברים יפים יותר אבל אבא לחץ לי על
הכתף- מן רמז כזה שהוא יודע ואני לא צריך להגיד את זה בקול רם.
"אני מציע שתתלו אחד מעל לכל מיטה" עובדיה אמר והוציא כל מני
סוגים של מלכודות לחלומות. אימא שלי התחילה לחטט ביחד עם
עובדיה בתוך הארגז שלו ולהסתכל על כל מני מלכודות. "אימא, אני
לא רוצה" אמרתי לה. "אוי, אל תדבר שטויות. עכשיו, איזה אתה
רוצה, חום או שחור?". אני שונא שהם מכריחים אותי לבחור משהו
שאני בכלל לא רוצה. בסוף נאלצתי להתפשר על השחור שהוא גם היה
יחסית קטן וחשבתי שאני אוכל להחביא אותו מתחת לכרית או משהו.
בסוף אימא הוציא עוד שלושה, אחד לה ואחד לאבא ועוד אחד גדול
להדסי. "עם החלומות שלה, לך תדע מה שפכטה עוד עלולה לעשות" היא
אמרה לאבא. ולבסוף היא החליטה לקנות עוד אחד, שיהיה, כי "מה
יקרה אם אחת המלכודות תתמלא? או אולי יש לה 'פג תוקף'? או אם
פעם נארח מישהו? תמיד טוב שיש עוד אחת בבית...". אבא שילם
לעובדיה ואימא הלכה לתלות את המלכודות מעל המיטות בבית.
כשהלכתי לישון חשבתי על מחר בביצפר. על זה שאני אפגוש את חן
והחלום שלי יתגשם סופסוף. כבר עשיתי תוכנית מפורטות של לאן נלך
לבלות ומה נעשה ואיך נראים ההורים שלה. "אורי, קום". מה? עוד
לא ישנתי. "אורי, קום. כבר מאוחר". פקחתי את עיני וראיתי
שעדיין חשוך. אבל אז אימא פתחה את התריסים והשמש סנוורה אותי.
הרגשתי עייף, ויותר גרוע- מתוסכל. על זה שלא חלמתי בלילה.
קיללתי את הלוכד חלומות.
היום עבר עם תקלה אחת ענקית, אבל חוץ ממנה הכל היה נורמלי
לחלוטין, בלי דבורים שמנגנות או שפכטה שתקפוץ על אבא. חן לא
הגיעה לביצפר. זה היה פשוט נורא. רציתי למות. יום לפני היא
עמדה להגיד שהיא אוהבת אותי (לפחות ככה זה היה בחלום) ויום
אחרי זה היא לא באה לביצפר. גם למחרת היא לא באה. ענבר, שהיא
חברה של חן, סיפרה לי שהיא חולה.
שאלתי את הדסי אם היא חלמה בלילה שיש מפלצת בארון והיא אמרה
שלא, "אבל חלמתי על פיל ורוד ענקי שישב בסלון וראה 'רחוב
סומסום' בטלוויזיה". בלילה לקח לי הרבה זמן להירדם ומתישהו אבא
שלי עבר להציץ אם הכל בסדר . "אבא? אפשר לשאול אותך משהו?"
שאלתי לפני שהוא הספיק להיעלם. "כן אורי", הוא נכנס והתיישב
בצד המיטה. "חלומות לא אמורים להתגשם?" שאלתי. "כל הרעיון
בחלומות זה שאתה צריך להגשים אותם בכוחות עצמך" הוא ענה לי.
"אבל זה הרבה יותר קל כשחלומות מתגשמים לבד" אמרתי. הוא כיסה
אותי עם השמיכה ואמר "נכון, אבל עדיף שחלומות רעים לא יתגשמו
סתם ככה". הוא נישק אותי על המצח ואמר לי לילה טוב. אחרי שיצא
מהחדר, הוא חזר פתאום "יכול להיות שמה שקרה עם שפכטה ועם
הדבורה והמיץ זה סתם צירוף מקרים. אם אתה רוצה, אני מרשה לך
להוריד את המלכודת" הוא אמר. "תודה, אבא. לילה טוב" אמרתי
ומיהרתי להוריד את המלכודת המטופשת הזאת מהקיר. אני לא זוכר על
מה חלמתי באותו לילה, אבל מה שחשוב הוא שחלמתי.
ומאז החיים שלו יחסית נורמלים, חוץ מהמלכודות המטופשות האלה
שתלויות מעל המיטה של אימא והמיטה של הדסי (אבא הוריד את
המלכודת שלו גם כן). הלקח החשוב שלמדתי מכל הסיפור שכל אחד
צריך להגשים את החלומות של עצמו, אחרת הם לא יתגשמו סתם ככה.
בגלל זה היום אני מביא לחן את השיעורי- בית.