יצא לי פעם לעיין בספר על טאואיזם. זה ממש מצא חן בעיני
והחלטתי שככה אני אחיה את חיי. בסוף הצלחתי, למרות שלקח לי
הרבה זמן לבנות את השלווה הנפשית והביטחון העצמי שיתמוך בי.
אפילו כשיוסי הלך לי לאיבוד במדבר באמצע משימת ניווט הייתי
שליו. לא ראיתי שום טעם להיכנס לפאניקה. אז עצרתי, ודיווחתי
בקשר, ושתיתי מעט באותה הזדמנות ואחרי חמש דקות טיפסתי על סלע
ומצאתי אותו. מזל משמיים. אבל זה כל הקטע בטאואיזם- אם לא
תדאג, לא יהיה על מה לדאוג. זה מטרף, אבל עד אז זה עבד.
"יאללה, יוסי, זזנו?". הוא הביט בי בעיניים עמוקות, שואלות,
תמימות והנהן. "רק אל תשכח את הנשק" הזכרתי כששמתי לב שהנשק
עדיין מוטל על הקרקע. היו לי עוד ארבעים שעות להיות עם הבנאדם
ולא ראיתי טעם להעכיר את האווירה בזה שאני אטיף לו מוסר.
כשיוסי התחיל לתופף עלי באמצע ההליכה לא צעקתי או משהו, אלא
סתם בקול הרגוע והשליו שאני רוצה שתמיד יהיה לי ביקשתי שיפסיק
כי זה מציק לי. והוא הפסיק. וזה היה הרבה יותר פשוט מלהסתדר
איתו אחרי שהייתי נותן לו אגרוף באף כמו שדמיינתי. זה גם היה
קוטע את כל המשימה ומסבך אותי בצרות שחסר טעם להיכנס אליהן.
אז בלילה, כשרצינו להקים אוהל סיירים, הוא נזכר לציין שהוא שכח
את חצי האוהל שלו. למרות, כמובן, שביקשתי שיבדוק לפני שיצאנו.
"אז מה יש לך בתיק?" שאלתי. הסתכלנו פנימה. זוג נעליים ספייר,
וזהו. "נעליים", אמרתי," אז למה שלא תחליף ולא תלך עם נעליים
רטובות?". הוא דרך בתוך נחל כמה שעות קודם ולא חשבנו שיש ברירה
אלא להמשיך בנעליים רטובות, על אף חוסר הנוחות.
וגם לגבי האוהל הסתדרנו, כשבנינו את החצי שלי על צלע הר וקצת
הצטופפנו. לא נורא, היה חמים ונחמד.
הוא התעורר לפניי, והעיר אותי כשיצא. אבל זה הגיוני כי היה שם
צפוף. בכל זאת נשארתי בשק"ש עוד קצת. סתם כי הייתי עייף.
הדיבורים שלו החזיקו אותי ער חלק ניכר מהלילה. הוא מדבר מתוך
שינה. זה די מצחיק.
התעוררתי לגמרי כשהוא התחיל לשיר. הוא שר מין שיר עצוב כזה,
ממש- ממש יפה. לילד הזה היה ממש כישרון.
יצאתי מהאוהל הקטנצ'יק והתמתחתי הוא בדיוק לקח כיכר לחם פרוס
ועמד לקרוע את השקית. "לא!" נפלט מבין שפתיי שעה שהוא קרע את
השקית בדיוק באמצע. אי אפשר לסגור את שקית הלחם היחיד שהיה לנו
לכל היום. אנחנו נצטרך להחזיק עד הלילה בלי לחם. לקחתי את
הרובה ותקעתי לו צרור בחזה. אח"כ התיישבתי לאכול קופסת שימורים
של תירס, בשיא השלווה. |