בסוף חודש דצמבר, לקחו את כל השכבה שלנו לגדנ"ע בשדה-בוקר.
דבר ראשון שעשו, פיצלו בין הבנים לבנות, אח"כ ערבבו אותנו
ויצרו 5 מחלקות של בנים. קיבלנו מדים וכל השטויות האלה, והמפקד
שלנו, כולה ילד שלמד בטח שנה מעלינו בתיכון, מנסה לתזז אותנו.
בסוף היום, כשהיינו מלאי אבק, הלכנו להתקלח.
אני לא יודע מה איתכם, ומה אתם יודעים על חודש דצמבר בלילה
בנגב. קר שם. נורא.
ובנוסף לכל, המים במקלוחות היו קפואים...
אז אתם מנחשם מה הייתה התגובה הפיזיולוגית הראשונה אצלי בגוף.
כן, שמוליק התכווץ. אבל נורא התכווץ, חשבתי שהוא נעלם...!
יתר חברי למחלקה ראו את זה והחלו לצחוק עלי. הם אמרו שאני אלך
להתקלח עם הבנות, והם הבטיחו שמחר כולם ידעו על זה.
שתקתי, התלבשתי, והלכתי אל האוהל.
בלילה, כשהייתי מכורבל בתוך השק שינה, ליטפתי את שמוליק ואמרתי
לו, "אל תדאג שמוליק, אנחנו עוד נראה להם מה זה!"
שמוליק לא ענה. כנראה הוא נעלב. לא נורא עוד כמה ימים וחוזרים
הביתה.
למחרת בבוקר, רצתי לצחצח שיניים. בדרך, ראייתי אנשים שחוזרים
מהמקלחות ומחייכים לכיווני. לא יחסתי לזה חשיבות, אך כשהגעתי
למקלחות, ראייתי כמה חבר'ה שמתגודדים ליד הכיור ומצחקקים. על
הקיר היה כתוב: " לשימי יש את הזין הכי קטן במחלקה 5 !"
ברחתי משם עם מחנק בגרון. איזה נבלות הם! רצתי למפקד שלי
ואמרתי לו שכמה אנשים עשו גרפיטי על המקלחת. המפקד הגיע
למקלחות וראה את כולם עומדים ומחייכים למראה הכתובת הזועקת
מהקיר. המפקד השתדל שלא לגחך, ומיד החל לגעור בנוכחים. הוא
הסביר להם על פגיעה בחבר, ומשם עבר לפגיעה בזכויות אדם, אח"כ
הרצה להם על הקוד האתי של וערך הרעות בצה"ל ולאחר מכן על
הפגיעה ברכוש צה"ל. לקינוח הוא שאל את הנוכחים, אם הם יודעים
מי עשה את זה. לכשראה כי אף אחד לא עונה, שאל שוב, "אני רוצה
לדעת מי עשה את מה שכתוב על הקיר?"
כולם שתקו, ורק רונן המתלהב מהמחלקה שלי צעק: "הטבע!"

 כולם פרצו בצחוק אדיר. כן, יופי תצחקו, הטבע עשה את שמוליק
קטן, מה שתגידו. חראות.
המפקד צעק שוב על כולם ואמר לרונן שיעמוד בצד. הוא שאל את
רונן, אם ידוע לו מי עשה את המעשה הנורא. רונן אמר כי הוא לא
יודע, אח"כ הוא סירב לענות בכלל. המפקד, היה נבוך. נו, מה אתם
רוצים מילד שגדול מאיתנו בסה"כ בחצי שנה-שנה?
המפקד אמר שהאחראים עוד ישלמו על זה עד ארוחת הצהריים ושחרר את
כולם, מלבד רונן שהלך עם המפקד אל הרס"פ.
אמרתי לשמוליק בליבי, "אתה רואה שמוליק? רונן הלך, והכל יהיה
בסדר!"
אך יכולתי להרגיש כי אינני דובר אמת.
לאחר שהתפזרו האנשים, הגיעו אלי ארז וכנופיתו, עמרם ורמי.
"יא בנזונה מלשן!" אמר לי ארז ודחף אותי. "חכה חכה מה יקרה
לך!"
שתקתי. ארז וחבריו הלכו ואני השפלתי את מבטי.
במשך כל היום הייתי בצד. בשיעורים ובארוחת הצהריים ישבתי לבד.
לא ממש לבד, כי מבטי האנשים שמסביב ליוו אותי כל הזמן.
אח"כ בהפסקת הצהריים, התקשרתי הביתה, אמרתי לאמא שהכל טוב ושלא
תדאג.
ולא, לא קר לי. מבפנים נורא רציתי לבכות לה שאני רוצה הביתה.
אח"כ דיברתי עם אבא, הוא שאל אותי איך אני מסתדר עם כולם, ומה
אנחנו עושים ושאל אותי כל מיני דברי בראשי תיבות. זה עיצבן
אותי אז אמרתי לו שמקפיצים אותנו. אבא שמח ואני הלכתי.
ישבתי מתחת עץ בצד, עד שבאה הילה וכמה חברות שלה.
הן עמדו מסביבי ואניהסתכלתי עליהן מלמטה. אמרתי לה, "אם אתן
באתן לצחוק עלי, אז תלכו, טוב? נמאס לי!"
הילה אמרה לחברות שלה שילכו. איזה טיפשות כל החברות שלה, ישר
הלכו.
די נלחצתי, כי היה ידוע שרונן המתלהב הבן-זונה, דלוק עליה.
הילה התכופפה אלי ודיברה. היא אמרה שהיא שמעה מה שעשו לי והיא
חושבת שזה לא יפה. לעזאזל איתה. מה המתרוממת הזו דוחפת את האף
שלה?!? ממתי אכפת לה ממני?!?!
לא עניתי, והיא המשיכה. בוא, אל תשב פה סתם.
היא לקחה אותי לשרותים שנמצאים בקצה המבנה הגדול בבסיס. היא
שטפה לי את הפנים והרגיעה אותי. לא שהייתי עצבני או משהו, אבל
הייתי נורא מתוח.

 הילה כל הזמן התקרבה אלי. עד שבסוף אפה התנגש באפי. היא
ציחקקה ואני חייכתי, היא הסתכלה לי בעיניים, ופתאום... נישקה
אותי.
וואו, זה היה מדהים. בכלל, הילה נראית מצויין, במיוחד במדי
צה"ל...
ובכן, שוב תנחשו מה קרה לי בגוף. כן. שמוליק, הוא התעורר...
המשכנו להתנשק ולהתחבק, וידינו אחוזות אחד בגופו של השני.
אני לא אספר לכם מה קרה אח"כ, אבל בסופו של דבר, שנינו איחרנו
לפעילות ה"צבאית".
במשך היום, הייתי מנותק שוב, אבל לא מבושה, אלא מהנאה עצמית.
בערב, שבאנו שוב להתקלח, ראייתי את כולם עומדים במקלחת סביב
הכיור מתחת לכתובת הגרפיטי שכתב רונן. "לשימי יש את הזין הכי
קטן במחלקה 5!"
מישהו הוסיף מתחת, בכתב נשי מעוגל, "זה ממש לא נכון... (ה.פ)"
והיה שם לב קטן מצורף... הסמקתי, אבל הרגשתי מלך העולם באותו
רגע. הסתכלתי על רונן הבן-זונה מחיין קלות, והוא הביט עלי
בחזרה. הוא הלך החוצה, ואני היית מוקד משיכת המבטים של כול
האנשים מסביב. באותו רגע הבנתי, שנורא נורא משתלם לפרסם...