לפעמים היה נראה לי שהיא הייתה מחייכת אלי בחזרה, קוראת את
האהבה שהציפה אותי מבפנים ונזלה לי דרך העיניים. ולפעמים היה
נראה לי שהיא אוהבת אותי גם, כמו שאני אוהב אותה, שהיא מבינה
את זה שאני פה בשבילה, בגללה. שהאהבה האמיתית שלי זאת היא, לא
המוסיקה. אפילו שהיא חשבה שכן. ואני יודע ששירה מבינה שהיא
ההשראה שלי, שאני מנגן בשבילה, כי זה עושה אותה מאושרת. אני
נהנה לנגן, זה לא שאני סובל, ממש לא, אבל אני אוהב את שירה
יותר. וכשהיא שומעת את המוסיקה, היא מתמכרת, היא מחייכת חיוך
כזה אמיתי, מבפנים, וזה עושה לי כל כך טוב ואני מאושר. והיא
מאושרת. ולפעמים היה נראה לי שבסוף באמת נהיה שנינו, אפילו
שהמון פעמים הבנתי שלא. בכל זאת, אני חושב שתמיד המשכתי לקוות
והייתי עולה לבמה הקטנה והעלובה הזאת בכל פעם מחדש, מביט בה
דוחפת בגופה המושלם את כל הילדים שהתקבצו סביבה ונעמדת בשורה
הראשונה, בדיוק מולי, מחייכת אלי חיוך וורוד עטוף בשפתון שקוף
ומבריק, מחזיקה כוס פלסטיק אדומה עם מיץ תפוזים וקצת טקילה
והעיניים החומות הבהירות שלה, כמו שני שקדים קטנים, מלטפות
אותי. ואני נושם עמוק אוויר חמים מהול עשן סיגריות ואדי
אלכוהול וענני צחוק ומתחיל להעלות צלילים שרק אני מבין מה הם
באמת אומרים. שירה.
בסוף ההופעות, כשהמוסיקה הייתה דופקת על קירות החדר הקטן
והצפוף, הייתי מצטרף אליה, רוקדת בקהל עם עצמה או לפעמים עם
מישהו אחר. שירה רוקדת כמו משוגעת, כאילו אין לה אלוהים. ברגע
שהיא נכנסת לזה, המוסיקה משגעת אותה והיא נמצאת בטירוף חושים.
פעם חשבתי שזה האלכוהול שהיא הייתה שותה, היום אני מבין שזה
האלכוהול שיש לה בדם, תמיד, גם אם היא לא שותה. היא תמיד רוקדת
בערפול - היא לא ממש פה, יותר במקום אחר, כאילו היא מתעופפת
לאן שהוא וחוזרת כשמוסיקה מסתיימת. לעיתים הייתי מוצא את עצמי
מנער אותה בכוח כדי שתפסיק לזוז, שנוכל ללכת לשבת רגע בצד,
לנגב את הזיעה, להירגע, לנשום.
ערב שישי אחד, הייתה לנו הופעה במועדון הזה, החלומות. אנחנו
מופיעים שם די בקביעות בשנה האחרונה, יחד עם עוד הרכב צעיר.
בעל הבית ממש אוהב אותנו והצי לנו להופיע שם בקביעות בתמורה
לשכר סמלי ועוד כל מני הטבות. אותו יום אחר הצוהריים, התייצבתי
בביתה של שירה, כרגיל, שהייתה כבר מוכנה לצאת ותפסנו את
האוטובוס האחרון לעיר. התיישבנו בספסל האחורי ואיך שהאוטובוס
האדום התחיל לנסוע שירה נשענה על החלון שבצד ונרדמה. העיניים
העצומות שלה חשפו צללית לבנה בהירה וכמעט בלתי נראית, ממש כמו
נצנוצים קטנים ולא מורגשים של חן. השפתיים הוורודות המבריקות
שלה היו סגורות והיא נשמה נשימות קצרות וקצובות. כל הנסיעה
המשכתי להביט בה ישנה. היא נראתה כל כך שלווה ונינוחה שממש
התחשק לי להיות עכשיו חתלתול קטן וצמרירי שמונח מתחת לזרועה.
הרגליים שלה, מכוסות במכנסיים כהים, מתרחבים וקרועים בקצותיהם,
היו מתוחות על הספסל כשנעליה המלוכלכות נוגעות בקצה גופי
ובועטות בי קלות בכל פעם שהאוטובוס קפץ. ממש לפני שהגענו,
נגעתי קלות בכתפה והיא חייכה ופקחה זוג עיני שקד בהירות,
מחייכות.
"תכף מגיעים" אמרתי, מצפה למענה. שירה פיהקה פיהוק קטן וחמוד
ומתחה זוג ידיים עייפות לצדדים.
"אני מקווה שיהיה לי כוח, לא ישנתי הרבה בלילה." היא התיישבה
והעיניים שלה נראו קצת מהורהרות.
"מה קרה? סיוטים?" שאלתי בהתעניינות, מנסה לעורר אותה לתוך
שיחה קצת יותר עמוקה. מעניין שבזמן האחרון לא דיברנו כמו
שצריך. רציני אני מתכוון. היי וביי ומה קורה ומה חדש ואיך היה
המבחן-  זה כן. אבל בין הלימודים והחזרות היו לנו המון שתיקות,
לי ולשירה. תהיתי מה קורה לנו, אם אנחנו נכנסים אל תוך משהו
שלא נצליח לצאת ממנו והחלטתי שעל שירה אני לא מוותר.
"לא יודעת. אני לא ישנה טוב בזמן האחרון. בכל מקרה, במה אתם
פותחים הערב?" שירה הורידה את הגומייה הכחולה שהחזיקה את
השיער החום-אדמדם שלה וקלעה לעצמה צמה שהותירה קווצות שיער
משוחררות שנפלו שוב ושוב על פניה. כל כך יפה שירה. כל כך יפה.
התפלאתי שהיא שאלה, חשבתי שדיברנו על זה אתמול, בחזרה.
"בשיר החדש שלנו. הוא די חזק, אנשים ירקדו ישר על ההתחלה."
הרמתי את המנשא של הגיטרה ותליתי אותו על כתפי. לחצתי על
הכפתור האדום ושלט העצור שבתחילת האוטובוס נדלק כאשר מספר
מטרים אחר כך, הנהג החליט בטובו לעצור. אני ושירה ירדנו
מהאוטובוס, שירה נראתה עדיין קצת מנומנמת והצמדתי אותה אלי,
קרוב. החזקתי לה את היד כשהלכנו לאורך הרחוב השומם ולאט לאט
היד שלה נשמטה ממני, כאילו בלי להרגיש.
כשהגענו למועדון, השעה הייתה עדיין מאוד מוקדמת. אנחנו תמיד
מגיעים מוקדם, להתארגן, לשתות משהו, לעשות חזרה או שתיים,
לפגוש את החבר'ה לפני שמתחילים. העיקר לא להיות בלחץ. נכנסנו
והתיישבנו על הכורסאות המרופטות שבפינת החדר. כמה מהחברים
בהרכב השני כבר ישבו שם, מדברים קצת, צוחקים קצת, מעשנים. שירה
התיישבה ליד אחד מהם, אופיר. הוא הסולן והגיטריסט של הלהקה
שמנגנת כאן כרב קרוב לשנה וחצי. "גשם חורף " קוראים להם. הם
אחד ההרכבים היותר טובים שאני מכיר. הם מנגנים בעיקר קאברים
לשירים מוכרים של להקות ידועות כמו "קריד" ו"אמריקן היי-פיי"
ו"רדיוהד" ועוד כל מיני להקות פאנק ורוק למיניהן. אנחנו,
לעומתם, מנגנים בעיקר חומר מקורי. אבל הם הרבה יותר טובים וזה
בהחלט תופס. אנשים אוהבים את ההופעות שהם נותנים, הריגוש,
המילים המוכרות והקצב המהיר, המתקבל, זה מה שנותן להם את הכוח.
זה וגם אופיר. יש בו משהו מיוחד, הוא מצליח למשוך איכשהו,
כאילו שיש איזה טון שהוא מגיע אליו ואז פתאום כל המבטים מופנים
אליו וכל העיניים ננעצות בו והוא זורם לך לתוך הוורידים. או
שאולי הוא פשוט מוכשר. בכל מקרה, שירה התיישבה לידו ואני, אני
התיישבתי מולם והסתכלתי בה מקשיבה לו, כל כך יפה.
אופיר דיבר עם עמית, המתופף של ההרכב שלו, על איך שיש אנשים
שפשוט לא מבינים כלום מהחיים שלהם, כמו המורה שלו לאזרחות.
עמית הסכים ואמר שהוא מכיר אותה ושהיא באמת טיפשה. הם דיברו
במשך חצי שעה ושירה הקשיבה להם, מדי פעם מסדרת את החולצה
השחורה שלה או מעבירה קווצת שיער שנחתה על פניה, אל מאחורי
האוזניים. אחר כך הגיע בעל הבית, רועי. הוא חייך ודחף שתי
ידיים שחומות לכיסי הג'ינס המשופשף והקרוע שלו וביקש מאתנו
לעלות לבמה העלובה שלו, לבדוק שהכל בסדר ושהכל מוכן. הוא אמר
שהוא לא יישאר למסיבה הערב אז הוא רוצה לראות שהכל פיקס לפני
שהוא הולך.
אנחנו עלינו ראשונים. המתופף שלנו התיישב והתחיל לתופף קצת,
בקלות. נעמדתי בחזית הבמה וכחכחתי בגרון. שירה התיישבה על כיסא
ליד הבאר וסימנה לי בראשה. חייכתי אליה ואל עיני השקד המקסימות
שלה שעכשיו הופנו אל הברמן המשועמם שישב בחוסר מעש ושיחק עם
הראסטות המחומצנות שלו בעצבנות. התחלנו לנגן את השיר החדש שלנו
ויכולתי לראות את הרגליים של שירה מתופפות על רגלי הכיסא לפי
הקצב. ממש בשיא השיר רועי הפסיק אותנו וביקש שננגן משהו קצת
שקט רק כדי להתחמם, אז אלתרנו איזה בלדה של משינה. שירה ישבה
ופניה אל הברמן, שותה מיץ תפוזים קר שבטח עורבב עם טקילה, אבל
רק קצת, כי הערב אפילו עוד לא התחיל. כשסיימנו, חזרנו לשבת על
הספות המרופטות ולכיוון הבמה התקדמו חברי "גשם חורף ". אופיר
נעמד בחזית הבמה, מחזיק בגיטרה הלבנה והמשופשפת שלו וסידר שיער
שחור כהה וחלק שהפריע לו בעיניים. המתופף התחיל את הקצב ואחריו
הצטרפו הבסיסט ושתי הגיטרות. הקצב היה אחיד ולא ממש מהיר ואז,
אופיר התחיל לשיר. הוא שר בכזאת קלילות, כאילו שהוא בכלל לא
מתאמץ, והקול שלו היה רגוע כזה ונעים. הם שרו שיר שקט שנקרא
Perfect Day של להקה אמריקאית צעירה בשם: "אמריקן היי פיי".
שיר אהבה של בחור לחברה שלו שהעיניים שלה קצת יותר אופטימיות
משלו והוא מנסה חזק אבל לא מצליח. המבטים שלי היו תקועים
באופיר, מצלם בראשי את האצבעות הארוכות שלו שריצדו על הגיטרה
הלבנה בקלילות, כמעט בלי להרגיש, יוצרות צלילים לא מסובכים אבל
בכל זאת, מתנגנים בצורה שלא הצלחתי להבין. הסתובבתי לאחור
וראיתי את שירה ליד הבאר, מבטה כעת שקוע באופיר, בפה פעור
ועיני שקד בהירות ומקסימות. תהיתי לרגע אם גם עלי היא מביטה
ככה לפעמים וחזרתי להביט באופיר שנראה כל כך רגוע כאילו הוא
יושב מול הטלוויזיה ומזמזם שירים שמתנגנים בה. אפילו רועי, בעל
הבית, לא הפסיק אותם מלנגן ואופיר ו"גשם חורף" המשיכו לנגן עד
שהשיר הסתיים. הם ירדו בשקט מהבמה העלובה, באותה האדישות
שנראתה בהם כשעלו וכשניגנו ואני ושירה התיישבנו על הספות שוב,
לוגמים משקאות שהברמן השאיר בשבילנו על השולחן.
רועי ביקש שכולם יכנסו לחדר העובדים של המועדון ואני ושירה
נשארנו לשבת על הספה הגדולה והמרופטת, זה לצד זו.
"הם ממש טובים, הא?" פתחתי בשיחה. שירה לא נראתה יותר מדי
מתעניינת. מבטיה נדדו לאורך הקיר הצבעוני שמולנו והיא נאנחה
לרגע, בעייפות.
"כן, מאוד. אני ממש אוהבת לשמוע אותם. מזל שאתם מנגנים פה,
אחרת בכלל לא הייתי יודעת שאופיר בבית ספר שלנו." עכשיו היא
חייכה. העיניים שלה צחקו כמו שני שקדים בטו' בשבט ואני התפללתי
שהן יישארו ככה לנצח.
"אז מה את אומרת, יהיה טוב הערב? יבואו הרבה אנשים?" שאלתי
ותופפתי בשקט על כוס הפלסטיק שהחזקתי בידי.
"כן ברור. למה לא? חוץ מזה, המון אנשים באים מהבית-ספר.
דיברתי עם המון על הערב וארגנו איזה הסעות אם אני לא טועה.
יבואו בערך איזה 200 איש. וזה בלי לחשב את האנשים שיבואו בלי
קשר." שירה נעמדה וישרה את המכנסיים השחורים שלה. הפסים
האדומים שבצדי המכנסים שלה נראו קצת עקומים ואחד מהם התחיל
להיפרם. ואז היה שקט. כבר הרבה זמן שלי ולשירה לא היה שקט כזה
וכעסתי. שירה המשיכה להביט בקיר הצבעוני שמולנו, מציירת
בדמיונה ציורים סוריאליסטיים ונשים ערומות ואני כעסתי עליה,
בשקט. ככה עברו להן כמה דקות, שירה שותקת בעיני שקד מהרהרות
ואני כועס עליה, עד שלא יכולתי יותר והתפרצתי.
"אז מה הקטע עם אופיר?" שאלתי, בעדינות, חלילה לא בטיפת כעס.
המבט של שירה נלחץ לרגע והיא הביטה בשעון המחוגים שעל ידה
הימנית.
"רק תשע, יש עוד איזה שעה וחצי עד שיהיו פה אנשים." כנראה
שהיא לא שמעה אותי. שירה לא נוהגת להתעלם. היא ישירה וכנה
ולעולם אינה מתחמקת מדבר.
"אז מה, את מאוהבת בו?" שאלתי כמתוך התעניינות של החבר הכי
טוב שלה בעולם. היחיד שמבין אותה ורואה לה מבפנים ומקשיב לה
ומנחם אותה ומלטף כשהיא מעיזה אחת לתקופה ארוכה להניח ראשה על
כתפי ולבכות דמעות של פורקן ואכזבה. לא בשום צורה אחרת.
"טוב בסדר. אתה יודע אדם, יש בו משהו ממש מיוחד. אני לא יודעת
מה. זה עושה לי בפנים כזה מוזר. כמו... כמו..." היא הביטה על
הנעליים הקרועות שלי ואני המשכתי להביט בשפתיה הוורודות
המבריקות שטעמן כעת היה לבטח חמצמץ ומשכר ממיץ התפוזים המהול
בטיפות הטקילה.
"כמו מה?" ואני ידעתי למי היא מתכוונת. כמו שהייתי מביט
בגיטריסטים הטובים בעולם מנגנים קטע סולו קצר בהופעה חייה,
נחבאים מאחורי הסולן של הלהקה הסופר- מצליחה שתופס לעצמו את
ההצגה כי הוא חתיך ויש לו קול של בחורה. ככה זה עושה לי להרגיש
לפחות.
"כמו... כמו בפעם הראשונה ששמעתי אותך מנגן. כשהיינו בחדר שלך
והוצאת את הגיטרה ואמרת לי לעצום עיניים ולשכב והתחלת לנגן את
"סבלנות" של רובים ושושנים. אתה זוכר?" היא בלעה רוק ואני
הנהנתי. אני זוכר את זה מצוין. היא הייתה כל כך יפה באותו
הערב, שרועה על גבה על השטיח בחדרי, שיערה פזור סביב ראשה
ומריח משמפו עדין, מחייכת אל מאוורר התקרה שלי בזוג עיניים
עצומות.
"ואז, הרגשתי כאילו משהו בי מתמלא מבפנים ומחמם אותי ומדגדג
אותי ולא מפסיק והיה לי, פשוט היה לי כיף, אתה מבין? אז ככה זה
עם אופיר, כל פעם שהוא עולה לבמה ומתחיל לנגן ולשיר. כל פעם
שהוא עובר לידי בבית הספר. זה פשוט כיף לי. זה הכל." היא
נאנחה ולגמה מהכוס שלה. בפנים, הכעס שלי המשיך לחלחל יותר
ויותר עמוק וייחלתי שהייתי יכול להיות כעת שוב בחדר שלי, באותו
הרגע ממש ולהיות זה שעושה לה כיף. פשוט כיף. שירה המשיכה להביט
בקיר הצבעוני, יותר ויותר עמוק.
"מה פתאום שאלת את זה?" היא נזכרה פתאום.          
"לא יודע, סתם." קמתי ונכנסתי לחדר העובדים, מותיר את שירה
מאחורי, מביטה בקיר הצבעוני.
ואז בערב, היא רקדה איתו. נכנסתי פנימה אחרי המופע של "גשם
חורף" לא רציתי להיות שם כשהעיניים שלה היו שקועות באופיר אז
יצאתי החוצה להפסקת סגריה של שלושת רבעי שעה. כשחזרתי, המסיבה
הייתה בעיצומה והדי-ג'י ניגן טראנסים עצבניים שגרמו לקירות
הרועשים של החדר להתפרק. מאות ילדים רקדו ברחבה, חלקם שיכורים
מאלכוהול, חלקם שיכורים מאהבה ואני נדחפתי בין כולם, מחפש את
שירה. ילדה אחת נתקעה בי וכוס השתייה שלה נשפכה לי על החולצה.
היא צחקה צחוק פרוע ומשוגע ואמרה שהיא נורא מצטערת ואם אני
רוצה היא מוכנה שאני אוריד את החולצה והיא תנקה אותי. חייכתי
בחזרה, אמרתי לא תודה ודחפתי אותה הצידה. ואז, ראיתי אותה.
שירה רקדה בשיא הטירוף, רגליה קופצות בקצב הטראנס, ידיה מושטות
לאוויר וצחוקה מתגלגל באושר. והפעם, היא לא רקדה לבד. אופיר
רקד איתה, קפץ יחד איתה, מדי פעם תופס בשתי ידיו את מותניה
הצרות ומצמיד אותה אליו. ושירה מחייכת ושירה צוחקת ושירה יפה.
ואני גם די בטוח ששירה קצת מאוהבת. אני יכול להישבע שראיתי
אותו נושק לה באחת הפעמים. המשכתי לעמוד ככה עוד שתיים שלוש
דקות ויצאתי החוצה לעוד הפסקת סיגריות. הפעם, הרבה יותר ארוכה.

בדרך הביתה, שירה נרדמה במונית ואני חשבתי שהיא כל כך יפה
כשהיא ישנה ומוזר שלנסיעות יש נטייה להרגיע אותה ולהרדים אותה
או שאולי היא פשוט שפוכה מכל הקפיצות האלה עם אופיר. שירה ישנה
בנשימות קצובות וחיוך דק ועדין על שפתיה ואני המשכתי להביט בה
ישנה לאורך כל הנסיעה, מנסה לגלות אם היא קוראת את האהבה
שמציפה אותי מבפנים ונוזלת לי דרך העיניים וחושב איך לפעמים
היה נראה לי שהיא אוהבת אותי גם, כמו שאני אוהב אותה, שהיא
מבינה את זה שאני פה בשבילה ובגללה ושהאהבה האמיתית שלי זאת
היא, לא המוסיקה. ואני באמת אוהב מוסיקה אבל אני אוהב את שירה
יותר. ואני מביט בה ישנה, שקועה בחלום שקט ומאושר וזה עושה לי
כל כך טוב בפנים וזה עושה לי כל כך רע. וממש לפני שמגיעים כבר
הביתה, אני מכריח את עצמי לגעת לה בעדינות בכתף ולהעיר אותה
וחושב אם בסוף באמת נהיה שנינו, אפילו שאחרי הערב אני כבר מבין
שלא. ושירה מתעוררת בחיוך ונאנחת בעייפות ומניחה את ראשה על
כתפי ואני מלטף את השיער הרך שלה שהתפרע כל כך הערב ולמרות כל
העשן של הסיגריות עדיין מריח משמפו עדין ומזמזם לעצמי מנגינות
שרק אני מבין מה הם באמת אומרות. שירה.