עם גשם ראשון,
ששטף הדמעות,
צמח לו פרח
על הגבעות.

אותו איש לא טיפח
ואיש לא אהב,
השמיים בכו
והפרח שתק.
שם לא היה ילד,
וגם לא ילדה,
ביניהם לא פרחה,
ידידות עצובה.
היה שם הפרח,
לבן, על גבעה.
היה הוא רגוע,
שלוו ולבן,
היה הוא עצוב,
בודד וקטן.

וקול יריות לא הפריע לפרח,
כי רובה הורג איש, ולא הפרחים.

כשהטנק עלה לגבעה של הפרח,
היה זה יומו המאושר של הקט,
הרי לפניו, לא ידע הוא הפרח,
חבר כה קרוב, שאותו יהרוג.


אז כן נגמרה למרות שלא תמה המלחמה באפגניסטן ואיתה נגמרה לי
ההשראה... אז את זה כתבתי על פרח... ואז נזכרתי שידידי הטוף
והוירטואלי (שמשום מה אני חולמת עליו הרבה בזמן האחרון) החליט
שקוראים לו פרח וחייכתי...

דצמבר2001