השפן הקטן לא באמת שכח לסגור את הדלת. הוא פשוט חיכה שהיא
תעבור על השביל מול ביתו. שפנפנת חלומותיו. כל יום הייתה עוברת
שם, בדרכה למכולת. היא הקסימה אותו. זנבה הקטן והלבן, אוזניה
העגולות המושלמות (בל נשכח שמדובר בשפנפנה, לא בארנבת), שיניה
הצחות, ויותר מכל- שתי עיניה הכהות, שניצוץ מלאכי בוהק בהן.
משך חודש שלם, מאז אותו יום קיצי שבו הבחין בה, היה השפן הקטן
שלנו יוצא יום יום לגינתו, במיוחד כדי לראותה עוברת בקפיצות
אלגנטיות על שביל החצץ. מדי פעם אף נפגשו מבטיהם, אך מיד
השפילו שניהם את עיניהם כמו לא היה רגע קסום זה. היא המשיכה
בדילוגיה והוא חזר לערוגות הגזר והחסה שטיפח בנאמנות.
יום התפנית, הוא-הוא היום המפורסם המוזכר בשיר הילדים הידוע,
היה יום סתווי- חורפי בסופו של חודש ספטמבר. גשמים ראשונים כבר
הרטיבו את ערוגות החסה והגזר, מדגישים את הירוק ומשאירים
באוויר ריחם המשכר של אדמה רטובה וירקות טריים. קהילת השפנים
כולה עסוקה הייתה בהכנות קדחתניות לקראת החורף הקרב ובא. צריך
היה לאגור מזון, לאטום את הבתים (או בשמם הפחות מחמיא- מחילות.
השפנים מעולם לא אהבו כינוי זה) ולדאוג לגורים שיהיו מוגנים.
גיבורנו לא וויתר על היציאה היומית לגינה, אף שגשמים זלגו להם
על פרוותו. הוא עמד שם, רטוב עד העצם, אפו הקטן רוטט בהתרגשות
ובציפייה. כמו בכדי להרגיז, היא הגיעה מעט מאוחר ממנהגה.
אבל לשפן הקטן לא היה אכפת, שכן זכה למבטה הקצר- מנצנץ ומלטף
מתמיד, ואפילו, אם לא טעה, ראה צלו של חיוך שקישט את פניה
המלאכיות. אחרי שעברה, נכנס כמובן לביתו, סגר את הדלת, וניגש
להכנת ארוחת הצהריים- מרק גזר מתוק.
אז כן, יום לאחר מכן כבר היה השפן מצונן, ולהיות שפן מצונן זה
עסק לא נעים. בהחלט ראוי להגדרה "הצטנן המסכן". אך לא רבים
יודעים, כי גם אז השאיר את דלתו פתוחה, בתקווה לראותה ולו לרגע
קצר.
שקוע היה במתקפת עיטושים מרגיזה, כשלפתע ראה אותה עומדת ממש על
מפתן דלתו הפתוחה, מהוססת. הוא הביט בה מוקסם.
"שמעתי... עיטושים" אמרה בקול ביישני, "אתה רוצה אולי שאני
אקנה לך איזה משהו נגד צינון?"... השפן חייך.
שעה אחר כך הם כבר ישבו יחדיו על קערית חמה של מרק גזר מתוק,
ומכאן ההמשך ברור, וכן מתועד:
   "ולבית עלייה
    בה תגור יפהיפייה
    בה תגור עמו תמיד
    זאת הגברת שפנפנית"