הם אמרו לי: תסגור הכל ב- 800 מילה. זה כל מה שמוקצה לך,
שמונה-מאות, לא יותר. לא משנה כמה יש לך לומר, אם כרכים
עבי-כרס לא יספיקו כדי לסכם את דבריך, לא משנה אם אתה מבריק,
אם אתה גאון, אם בך טמון העתיד. לא עניין אותם אם אתה ג'וייס
חדש, אם הקומדיה האלוהית זועקת לך מהנשמה, כל מה שהיה לי לומר,
הייתי צריך לסגור בלא יותר משמונה מאות מילה.
   אבל זה לא ייתכן, ניסיתי לצרוח, להגיב, למחות. זו הזנייה,
מוכרים אותי בזול. אבל הם קטעו אותי באלימות: מי אמר שמוכרים
אותך בכלל, תכתוב שמונה מאות, או שתחזור הבייתה בידיים ריקות,
לעוד שנים ארוכות של ציפייה להזדמנות דומה, וזו תהיה, הרי, עת
אחרת, יותר מתקדמת, הם יידרשו 400 מילה, לא מילה אחת יותר,
ואתה תיתקע עם סיפורים אין-סופיים שאיש לא יירצה. זה עידן
הפופ, הם אמרו לי, צריך להאכיל את כולם בחטיפים, אין זמן
לארוחות כבדות ומזינות. היי-טק, הם אמרו.
   נו, איזו ברירה הייתה לי? איך יכלתי לסרב? מי אני בכלל?
חזרתי הבייתה עם הזנב בין הרגליים, והתיישבתי לרכז 800 מילים,
שיביאו אותה בגאונות, בעומק ובשנינות, שלא היה לי ספק שהיו
ברשותי. לא הלך. ניסיתי ימים, אבל יצאו לי רק מין מונולוגים
קצרים מדי של עד 400 מילה, שהתביישתי לשלוח מפאת דלילותם, או
סיפורים ארוכים של לא פחות מ-1600. ניסיתי כל מיני קומבינות,
כמו
לחבר-כמה-מילים-ע"י-מקפים-כדי-שבספירה-ייראה-כאילו-הם-מילה-אחת,
או ראשי-תיבות, או שכתבתי מספר בספרות במקום במילים, אבל הכי
קרוב שהצלחתי, היה 1400 מילים, שהם, כמובן, הרבה יותר מדי, ממש
רומאן, וזה, הרי, לא בשבילנו.
   התסכול טילטל אותי מצד לצד. תתעורר, הוא צעק, תעשה משהו עם
עצמך. אבל שום-דבר, חייתי באפילה מוחלטת, הרגשתי שכוחות האופל
התכנסו כולם כדי לשים אותו לצחוק, כדי להוכיח לי כמה בעצם אני
שווה, כמה אין לי כישרון, איך ביזבזתי את כל חיי באשליות
מטופשות, ללא כל אחיזה במציאות. הם הסבירו את זה בצורה הכי
פשוטה שיש: הגאונים הגדולים- כולם הקדימו את זמנם, ואילו אתה
נולדת כל-כך מאוחר, הז'אנר שלך מת מזמן, ואתה איתו. לו נולדת
מאתיים שנה, אולי יותר, קודם לכן, אולי היית שווה יריקה,
עכשיו, שום-דבר, אין לך ערך. והדברים האלה ריסקו אותי. הבטתי
אחורה על עשרות השנים ששרפתי על החלום האידיוטי הזה וקיבלתי
בחילה, וכמו כל חסר-ערך אחר שמאשים את כל העולם באפסיותו,
החלטתי לעשות מעשה חבלה ממניעי מחאה: לקחתי אחד מסיפוריי בני
האלף ושש-מאות מילים, לקחתי ארבע-מאות מההתחלה, ארבע-מאות
מהסוף, הדבקתי את הקצוות, ושלחתי להם תחת השם המקורי: "רוצח
המונים". זה יראה להם, הייתי מרוצה מעצמי.
   כעבור שבועיים הם התקשרו בהיסטריה: הסיפור שלך להיט מטורף,
הם אמרו. אנשים נדלקו לגמרי על החופש שנתת לדמיון שלהם למלאות
את החללים בסיפור, הם ממלאים אותו בתוכן משלהם, ומתרגשים
כילדים, זה הדבר הבא, אתה חייב לשלוח לנו עוד כמה. מכאן כבר
היה לי קל, לקחתי את אמצע הסיפור שקיצצתי באכזריות משני
קצותיו, ושלחתי אותו תחת השם: "הרפתקאותיו המרגשות החדשות של
רוצח המונים". זה תפס עוד יותר, לקח לאנשים שעות להמציא לעצמם
הסבר איך הגיע גיבורינו הפסיכופת למצב שהוצב בו בהתחלה, ועוד
יותר זמן לדמיין מה קרה לו בעצם אחרי שהסיפור נקטע באמצע משפט.
סיפור שלא מתחיל ולא נגמר, גאוני ממש. הביקורות היללו אותי:
מקדים את זמנו, ככל הגאונים.
   עכשיו גיליתי את עצמי מחדש, כל השנים האלה שביזבזתי על
סיפורים שהיה בהם איזשהו ערך, איזשהו עומק, חלפו לבלי שוב.
עכשיו אני כותב קישקושים סתומים, חסרי משמעות בקצב מסחרר,
וכשאני מרגיש בצורת יצירתית נופלת עליי, אני סתם כותב משפטים
מנוסחים יפה, שאין ביניהם קשר מינימלי. גאוני, כולם חושבים,
השלב הבא, בורות עצומים פעורים בין שורה לשורה, ואנחנו צריכם
לצקת את הדבק ברווחים, אני שוב גאון. אח, איזה חיים נהדרים.
עוד מאה וחמישים סיפורים כאלה, ואולי, אולי, אלקט סוף-סוף
מספיק לספר.