וואלה אני אוהב כשנגמר השבוע, החבר'ה במפעל מתאספים ליד השעון
לדפוק כרטיס, נפרדים, "שבת שלום", לחיצת יד, יש משהו משוחרר.
הכל נאמר בשקט, ברוגע, אני אוהב אותם כשהם ככה, רק הצילצול
באוזניים מהרעש של המכונות ממשיך לצלצל, אבל גם הוא משתלב לא
רע באווירה.

אני אחד הצעירים בנמל, הגעתי לשם דרך אבא שלי, חבר וועד כבר
שנים, ישר אחרי הצבא הוא שלח אותי לסנדרה מכוח אדם שעשתה לי
ראיון והתחלתי לעבוד. בהתחלה שמו אותי על אחת המלגזות אבל מהר
מאוד עברתי למזנון, ככה ליד האוכל אני מרגיש יותר טוב, יותר
בשליטה, באווירה כמעט ביתית.

מוזר מאוד להיכנס למקום עבודה שבו אתה מכיר את כולם בתור חברים
של אבא שלך, אבל להכל מתרגלים, גם לקטעים בהם מצאתי את עצמי
שומע סיפורים על בגידות באישה מגברים שהיו אורחים של אבא שלי
בבר מצווה שלי וגם לזה שיש להם לפעמים תלונות על הממולאים, אבל
בסך הכל, טפו, טפו, באמת כולם אנשים טובים.

במוצ"ש אני אצא עם האישה לרקוד סמבה במתנ"ס, היא אוהבת שאני
ככה מפנק אותה, היא מאוד מעריכה אותי כי היא יודעת שאני לא ממש
מתחבר לכל הריקודים האלה והייתי מעדיף לשבת איתה על איזה שיפוד
או משהו ואני עושה את כל זה, כל מוצ"ש, רק בגללה, כי אני יודע
כמה כל הענייין חשוב לה. אני אוהב את האישה שלי.
האישה שלי אוהבת סמבה.