עוד דקה אחת. זה כל מה שאני צריכה כרגע. דקה שבה אעשה הכל
נכון. לא לבלבל, לא לתרץ, לא לפחד או לעזוב. אני תמיד עוזבת.
וזה לא בדיוק סימן של אומץ למרות איך שזה נראה. לנשום הרבה, זה
מה שכדאי לי לעשות עכשיו. אבל איך אני יכולה לנשום עם האצבעות
שלך סביב הגרון שלי?. תשחרר, בבקשה. או שתילחץ כבר עד הסוף
ותגמור עם זה כבר. חמש שנים? שש שנים אני סוחבת את התמונה הזאת
בראש שלי. חולמת אותה בלילות ומנסה לשכוח את ההרגשה שלה כל
בוקר.  החבר בכי טוב שלי, כמה ימים לפני שעבר מסמים קלים לקשים
יותר. יושב לידי בחדר ומשחק לי בשער. הוא האהבה הכי מטורפת
שהיתה לי . האבדה הכי גדולה. וכשהוא מצמיד את האצבעות שלו
לגרון שלי יש תחושה של נעימות שזורמת מהלב אל הראש, מקבילה
מדויקת לקור שמשתלט עלי מהרגליים. הוא נראה כל כך רגוע, הוא
יודע, שזה תלוי רק בו אם עוד מעט אהיה רגועה משהייתי אי פעם.
אבל הוא לא סתם חונק, אהוב ליבי. הוא לא כועס עלי או משהוא. רק
נורא נורא דואג. האצבעות שלו מעמיקות בי סימנים והוא לוחש אלי:
"אין לי למה להישאר כאן בעיר, בארץ. אני מתעורר בבוקר ולא יודע
אם אני מתחת לאדמה או מעליה. אולי אתאבד וזהו. לא שומעים אותי
כאן, הם לא מבינים. רק את מבינה אותי, את סומכת עלי? תמותי
איתי אם אבקש?"

ואני ילדה בסך הכל. מוכנה למות בשביל האהבה שלי ולמות לפני
שאגיד לו את זה. רועדת. נושמת נשימות קטנות ונופלת לתוך העינים
שלו, הריקות כבר שבועות. ניזכרת שלפני שהיאוש השתכן בהן הם היו
הבית השני שלי.  איך פעם  הוא היה שר לי שירים כי פחד לומר את
המילים שלהם בעצמו, וחייכתי איליו.  אותו חיוך ששיחרר את הצוור
שלי שנה אחר כך מסכינים. ניסיתי להעיר אותו מהזרות כשמילמלתי
שאני לא מאמינה שיפגע בי. וכל לילה אני מתפללת שהייתי אומרת
מילים אחרות. מילים חזקות של "תהרוג אותי איתך" כי אז הוא
עדיין לא היה מעז.
אבל לא היתה לי את אותה הדקה למחשבה. לא  הצלתי את שנינו. בגלל
שפחדתי הוא שיחרר לי את הצוור. ונשמתי, הוא הודה שלא היה מסוגל
בין כה וכה לפגוע בי. והלך.

ויתר עלי זאת אומרת. ויותר לא היה לי מה לומר כשנמחק ממני. את
הקוצים מהידים שלו כבר היה אסור לי להוציא. שמעתי עליו לפעמים.
חברים אמרו שעזבתי אותו בזמן. שאם הייתי נשארת הייתי היום
תקועה ברונדלים של מרכזי גמילה ופסיכולוגים. ומאז אני באמת
עוזבת, את כל מי שמזיק לי או מפריע לי להזיק לעצמי. ושש שנים
של שיגרה נעימה ומערכות יחסים מעוותות עברו עלי מאז. אני כיום
עוזבת סידרתית, בוגדת ברגע שהעסק ניראה לי רציני. אבל היום
פגשתי מישהו עם הפנים שלו. כמוהו נקי ופצוע ממש. לא כמוהו
מאוהב, עדין , ומתחתן.  ואולי הלילה לא תבוא הקרירות בחלום.
אולי השנה אעז: להישאר בעבודה. להישאר באהבה . לא לשכוח מרצון
אנשים זמנים ומקומות. הוא אמר שלא יכול לפגוע בי. זו אני
שחנקתי את עצמי כל השנים.