צעדים נשמעו מאחורי, הסתובבתי בהפניה מלאה של הגוף הקטן שלי.
טיפות המים שנצמדו לי אל השער חבטו בחוזקה בעורי החיוור שכיסה
את כולי. הגשם טישטש את הכל ולא ראיתי למרחק רב. ממה שהצלחתי
לראות לא היה שם אף אחד- רק בוץ, שלוליות ושורות ארוכות של
עצים לא גבוהים במיוחד. אבל לא הסתפקתי בראייה המטושטשת שלי
והתחלתי לרוץ בכל הכוח בין שורות העצים האין סופיות בחיפוש
אחריו, כל צעד גרם ללב שלי לפעום יותר חזק, הרגשתי שאני מתקרבת
אליו, עוד צעד אחד והמרדף נגמר, אבל השורות, לא יכלתי אפילו
לספור אותן, הן היו רבות כל-כך וכל שורה הייתה מלאה בעצים
שבאותו זמן נראו כבלאגן אחד גדול, כאילו שאינם מסודרים בפרדס
אלא מסודרים בתוך ציור של ילדה בת שלוש. הנשימה הכבדה שלי החלה
לאבחן סימני אסטמה אבל לא עצרתי, המשכתי לרוץ, פני היו מועדות
קדימה. עוד צעד, ועוד צעד, עלי למהר יכולתי להמשיך כך לנצח אך
פתאום הרגשתי את עצמי נופלת. הרגל שלי נתפסה בענף שהונח כאילו
בכוונה על אדמת הפרדס והפרצוף שלי נמעך על האדמה הבוצית, הקרה.
השיער הבלונדיני הרטוב שלי התמלא בוץ ואם מישהו היה רואה אותי
הוא לא היה מזהה דמות אנושית. התחלתי לבכות, לא היה לי ברור
למה, אבל הדמעות כאילו שטפו ממני את הלכלוך והתישבתי מחובקת עם
עצמי. כשהפסקתי לבכות הבחנתי בשני דברים: גופי רעד לגמרי, לא
ברור אם מהקור או מהפחד, והדבר השני- הצעדים ששמעתי בהולכי
לכיוון הפרדס השומם הזה נפסקו. "סוף סוף"- פלטתי באנחה מרובה
ומרחתי על הפנים שלי מין חיוך עקום ומזוייף. קמתי והמשכתי
לשוטט בפרדס, התיק שלי שדמה יותר לתרמיל במחשבה מעמיקה נקרע
מהנפילה ונאלצתי להשאיר אותו במקום ולהשאיר איתי כמה פריטים
חשובים. מרוב מחשבות שוב איבדתי כיוון טיפשה חשבתי לעצמי,
נערות בנות חמש עשרה לא יוצאות לטיולים בפרדסים שוממים אחרי
רדת החשכה באמצע סופת רעמים. ושוב מצאתי את עצמי גוררת רגל
אחרי רגל אל המקום אליו נהגתי להגיע שלוש פעמים בחודש האחרון.
עצירה. הגעתי. הלב שלי פעם בחוזקה והגוף שלי רעד לגמרי.
הסתכלתי לצדדי- מצד אחד הפרדס ומאחוריו העיר הגדולה, מהצד השני
עוד שני פרדסים ושטחיים חקלאיים נרחבים, מולי היה המקום- חצי
בית, או לפחות מה שהיה פעם בית- כעת הוא נראה כשני קירות- אחד
כתקרה, השני קיר רגיל, לבן, שישמש לי מקום להשענות, ומתחתם
ריצפה.
התקרבתי והתישבתי על הריצפה בעדינות. הנחתי מולי את שלושת
הפריטים החשובים שלקחתי מהתרמיל הקרוע ומכיוון שידעתי שבבית
כבר בטח מחפשים אותי לא ביזבזתי זמן, והתחלתי להזדרז. התכסתי
בשמיכה שהבאתי איתי ופתחתי את הפנס, שיהיה לי קצת אור. כל
החיים שלי עברו לי ממש מול הפרצוף. פני הובילו במבט עצוב ,
הססני, ומפחד לעבר הפריט השלישי- שקית ובתוכה מאות כדורים
משככי כאבים שגנבתי מהבית ומבתים של חברות בחודש האחרון. בלעתי
את הכדור הראשון ושוב התחלתי לבכות. קמתי מהמקום, יצאתי אל
הגשם, נגיעה אחרונה במבול, צרחתי קפצתי שיחררתי הכול וחזרתי
להתיישב. בכדור השני היה אותו דבר - בילבול, המון פחד ובהלה.
בכדור העשירי כבר לא טרחתי לקום, השלמתי עם גורלי,ואז באיזשהו
שלב הכול החל להיטשטש אפילו יותר ממקודם, הנחתי ראשי על השמיכה
הבטתי לעבר השמים, העיניים שלי נעצמו לאט לאט ואז נרדמתי.
צלצול טלפון נשמע בביתו של אורי, אורי שכבר ניסה להירדם לא טרח
לענות אבל הטלפון המשיך והציק לו ולא נעצר. בעצבנות יתרה הוא
ענה ב"כן?" רגוז.
"אורי?" שאלה מעין
"כן מי זה?" המשיך אורי בלחץ
"זאת מעין אחות של נעמה היא במקרה שם?"
"לא, לא היא לא כאן למה?"
"היא לא חזרה מבי"ס היום מחפשים אותה בכל העיר"
הקול של אורי החל לרעוד והיה לו קשה לדבר
"אתה שם?" שאלה מעין
"כן אני מגיע לבית שלכם טוב?"
"כן" ענתה מעין
אורי מיהר לנתק את הטלפון זרק על עצמו איזה בגד שהיה זרוק על
הריצפה ובריצה מיהר בגשם לעבר הבית של משפחת כהן שהיה במרחק של
כ-25 דקות מביתו. הוא פתח את הדלת אפילו בלי לדפוק או לצלצל או
להזדהות ורץ אל החדר של נעמה, ידידתו או אהובתו או סתם מישהי
שלא מצא לה הגדרה ברגעים אלו, הוא עלה על הארונית. בשלב הזה
פרצה מעין , אחותה של נעמה לחדר ובהתה בו. הוא פתח את הארון
והוציא מהמדף הכי גבוה קופסה רחבה, לבנה, שעליה היה כתוב
"שירים" מעין נדהמה שמעולם לא שמה לב לקופסה הזאת בעבר, אך
עדיין השתוררה שתיקה.
"אתם מתבקשים לשבת, להירגע, ולמלא את הטפסים הבאים" אמר פקיד
המשטרה לריקי ועמירם כהן. הם התישבו, בעיניים של ריקי היו
דמעות, ועמירים ניסה לחבק אותה. "תני לי למלא" הוא אמר ולקח
מידיה את הטפסים, בפניו היה מבט של שוק ובהלה. התהליך לקח עשר
דקות עד שהחיפושים של המשטרה החלו. עמירם הלך בעצבנות בחדר
וריקי הזילה דמעה אחר דמעה. "אין לנו מה לעשות כאן" בסוף פלטה
"בוא צריך למצוא אותה" הם יצאו אל הגשם , נכנסו למכונית, והחלו
לסוע , אפילו בלי לדעת לאן.
אורי חיטט בין עשרות, אולי מאות דפים עם מילים מסודרות בשורות
קטנות וצפופות. הוא עבר תאריך תאריך עד שהגיע לתאריך ה-
9.9.01
הוא הוציא את הדף והתחיל לקרוא אותו:
"אני
אני פורשת כנפי טל
וממריאה שוב אל על
אל קבר הנפשות השוממות
ומסביבי יורדות טיפות גשם ראשונות
אני עוצמת שוב עיניים
מרחפת בשמים
בתוך ענן שוחר בודד
והוא איתי אובד נודד
אני מרימה יד אחר יד
מרגישה חזק את ה-לבד
חריגה בתוך מיכל
מאבדת שיווי משקל"
הדף היה רטוב, אולי מדמעות, והמשך השיר היה מטושטש ולא ברור.
אורי ניסה להבין מילים ולבר אותן למשפטים "ניגון אבל.."
"לוקחת.."
"סכין.." "אני לא קימת יותר". אורי הבין שהוא מבזבז זמן. מעין
שישבה לידו ונדהמה מקצב המחשבה שלו לא אמרה דבר רק הביטה
בריקניות בדף. דמעות עצובות עלו בעיינה מכיוון שהרגישה פתאום
שהיא לא מכירה את אחותה.
מעיל הגשם של ריקי נתפס בדלת המכונית בסגירתה. בזמן רגיל זה
היה תהליך שיגרתי אבל בגלל הגשם, הסופה, הפחד, והדאגה זה עיצבן
נורא. ריקי התחילה לצעוק על הדלת עד שעמירם פתח אותה והמעיל
השתחרר. הם נכנסו לקניון ועברו בהליכה מהירה מאוד בין החנויות.
הקניון נראה הומה מאוד באותה שעה של ערב וכל הרעשים בליבלו
אותם. לפתע ראתה ריקי נערה בעלת שער בלונדיני גולש שיצאה מאחת
החנויות, היא מיהרה אליה, אבל ברגע שהנערה הסתובבה היא הבחינה
שזו לא נעמה והחיוך העקום שעלה על פניה התנפץ. כשלא מצאו אותה
בקניון נכנסו למכונית והחליטו להתקשר הביתה. מעין מיהרה לענות
"יש חדש?" שאל עמירם
"לא, אורי נמצא פה אבל הוא לא יודע כלום"
"צלצלת שוב לחברות?"
"כן, בדקתי אצל כולן מהתיכון החדש, השאר, אתה יודע, בטיול
שנתי".
"איפה אתם"?
"היינו במשטרה ובקניון ומחפשים אותה".
אורי הסתכל בשעון, עשר, לא מתאים לה להעלם ככה פתאום, הוא חשב.
הוא בהה שוב בדף וליקט עוד משפט: "צועדת כמו בצעדה", הוא חייך.
הוא נזכר שלפני שבועיים יצאו לצעדה בבי"ס של חמישה קילומטרים
ונעמה כל דקה התלוננה שכואב לה משהו אחר. הוא נזכר גם איך
שבסוף שהיא החליטה שהיא חיבת לנוח הם התישבו מחובקים בפרדס עם
שורות ארוכות והסתכלו על השקיעה. המחשבות הובילו אותו אבל הוא
ידע שהוא צריך להתרכז. הוא ניסה לשחזר עוד מילה ואז הוא יבין
את הכול- "בפרדס". הוא לא היה צריך יותר הוא כבר ידע איפה
נעמה. דלת מכונית נסגרת נשמעה ואחריה עוד אחת ואז צעדים. אורי
אחז בדף ולקח את מעין בזרועה לעבר הדלת שם נפגשו עם ריקי
ועמירים ואז אורי פלט: "אני יודע איפה היא". כולם מיהרו להיכנס
למכונית והנסיעה החלה, לא נאמרו שם הרבה מילים בעצם היתה דממה
חוץ מהכיוונים של אורי ומשיכות האף של ריקי בגלל הבכי. הייתה
תחושה לא נעימה ואף אחד לא ידע למה לצפות.
הם נסעו בחולות עד שאורי ביקש מעמירם לעצור וכולם יצאו
מהמכונית. אורי התחיל לרוץ וכולם בעקבותיו. מעין פנתה והתחילה
להסתובב בין שורות העצים. צעקה נשמעה. כולם מיהרו לכיוון של
מעין ומצאו אותה אוחזת בתרמיל הסחוט בוץ ומים של נעמה, ריקי
ועמירם נשארו לבדוק מה יש בתרמיל אבל אורי שכבר היה עצבני
ועצוב מתמיד מיהר בריצה בחיפושים בין העצים האינסופיים עד
שפתאום ראה מבנה קטן ונטוש.
הוא לא היסס והתקרב. הוא ראה גופה עטופה בשמיכה ושער בלונדיני
מואר באור של פנס, גולש מתוכה. הוא לא יכל לזוז, פשוט קפא
במקום והרגלים שלו נדבקו לריצפה, השאר שכבר עלו על עקבותיו צפו
באותו מחזה גם הם, ריקי ועמירם בכו למראה ביתם הכחולה , מעין
יצאה להזמין אמבולנס מהפלאפון הנייד שלה, אורי החליט להתגבר על
המשיכה העצומה לריצפה והתקרב אל מי שהיתה פעם נעמה, הוא חיבק
את הגופה חזק חזק והביט על העור הכחלחל שלה. הוא נשכב איתה שם,
שם ידו על ליבה וידע שזה כבר לא יפעם למראהו. הוא שמע את צלילי
האמבולנס מרחוק והרים אותה, נושא אותה מעל מפתן הדלת, אך היא
כבר לא שם בשביל לחייך על כך. איך היא אהבה כשהוא היה מרים
אותה ככה. הבטריות שבפנס נכבו והוא נכבה.
ריקי נכנסה לתוך האמבולנס, אך זה לא נסע עדיין ואורי אחז בידה.
זאת היתה הפעם הראשונה, שהוא הזיל מולה דמעה. הפרמדיקים עשו
בדיקות אחדות וקבעו-
שעת מוות : 22:57 |
