לקום לעוד בוקר שמישי או גשום או לעוד סתם יום. ללפף סביב
פרצופי עוד מסיכה, עוד חיוך ועוד הבעה. להשריש אותם עמוק כדי
שלא ישימו לב לשאריות הדבק של אתמול. ואני מתפוררת פה. מתקלחת,
מתלבשת, מתאפרת ושמה עוד לבנה סביב גופי, לבי. מתייצבת למסדר
בוקר, וכשאומרים את שמי, אני אומרת "פה". נשארתי, נלחמתי. אני
חיה ונושמת תחת המערכת הצבאית, בתוך בסיס באמצע השממה, באמצע
הלבד עם המון יריות. ידיד פעם אמר לי, שאדמיין אותם כמפולת של
אבנים, שאתחבר לטבע. אמרתי לו שיצא מהסמים ויראה לי את האושר
ואת השלום. הפנים שלו התשטשו ונכחדו לאט לאט. הוא אינו. הולכת,
אוכלת, מדברת, ישנה וחולמת סיוטים על חיים. וכשאומרים לי
שפוחדים, אני אומרת שגם אני. והכרוז מודיע- נא להתחפר עמוק
יותר ברפש המלוכלך. רק לא לשכוח. לאסוף עוד אנשים מסביבי כדי
שלא אפגע מכדור טועה, לעשן סיגריה ולהסתיר את כל החתכים, את כל
השריטות, את כל השחור הזה. ללכת לנסות לחתום על עוד רגילה, על
חופשה בבית אבות של חולים, לבוא להחליף צינוריות בגוף מזדקן של
מישהו שקרוב משפחתית, של אבי. לבלות בבתי חולים עם קפאין ועוד
קפאין.
לענות לטלפונים של קרובים ושכנים מתערבים וחטטניים, שלא
מסתפקים בתמונת מצב הפרטית שלהם וחודרים ופולשים. ולחזור
לשממה, לחברים שלוחצים ורוצים לחדור לעולם הפרטי של כל מי
שסביבם ולא מוותרים. לרדוף אחר הגימלים, שהולכים ומתמעטים,
להחליף רופאים ולערוך בדיקות גופניות נרחבות רק בשביל ההפניות
שמוציאות אותי משם. ללכת לחדר ללבוש פיג'אמה מסריחה עם ריח של
בית, ולחזור לשוטט בחוץ בזמן שכולם ישנים. לפעמים פוגשת מישהו
נחמד, ואחרי הזיון האופטימיות מהבהבת, אך כובה מאוד מהר. ושוב
לנסות לחשוב, לאמץ את המוח לסרב ולאכזב את כל הציפיות
והאשליות. לרקוד עם כל השדים וכל הפיות ולשדל אותם לאורגיית
החיים. לשרוד בתוך השממה שבגופי, בתוך הבסיס של נשמתי ולנשום
לרווחה. לנסות.