הוא הסתכל עליי ואחרי זה בא וחיבק אותי, החיבוק שלו היה כל כך
נעים. ירדו לי דמעות בגלל החיבוק, בגלל השמחה, ובגלל שלא
הפסדתי אותו, הכי בגלל שלא הפסדתי אותו.
הוא אמר לי שהוא באמת כועס, ושהוא באמת נפגע ושכל מה שסיפרתי
לו באמת הרס לו את הלב וגרם לו לשנוא אותי, התחלתי לבכות באמת,
מעצב. החזקתי אותו כל כך חזק ולא רציתי שהוא יעזוב.
הוא התחיל להרפות את החיבוק ולא רציתי. התחלתי לבכות ממש חזק
כאילו כל דמעה קורעת לי את מיתרי הקול, וכל דמעה שפוגעת ברצפה
שוברת לי את הלב לאלפי חתיכות.
הוא אמר לי שכמו שאני מרגישה ככה הוא הרגיש בכל אות במילה בכל
מילה במשפט, שהלב שלו נקרע, נחתך מסכין חד, כאילו שמו על הלב
שלו דבש ושמו לידו מלא דבורים רעבות, ככה הוא אמר לי, וזה עשה
לי הרגשה יותר גרועה. הוא דחף אותי על המיטה כי לא רציתי לעזוב
אותו, לקח את התיק שלו, הסתכל עליי שוב בפעם האחרונה בעיניים
שמראות שנאה מהולה בכאב ויצא מהדלת...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.