טוטילה סוקרת במבטה את החושך. נשימות כבדות ממלאות את החדר,
וראשה כבד.
אהבה היא עניין מורכב, לבד היותו פופוליסטי ונמכר בכל חור.
טוטילה שונאת נשיקות, שונאת מגע. אבל מחמאות היא אוהבת. בלילה
היא מנושקת ע"י אמא, ואבא. מחייכת בשפתיים. מצחצחת שיניים
באמוק, ונכנסת למיטה.
שעה ארוכה סוקרת את החושך. נזכרת בגברברי היום. טוטילה יודעת
שהיא נמשכת לגברים שמחמיאים לה. היא מקסימה, מרשימה, מתוקה,
מיוחדת, שובבה, גמישה, חייכנית ועליזה. טוטילה הסקסית עד כאב
שונאת נשיקות ומספקת סיפוקים, מזווגת זיווגים וגורמת אושר
לאנשים.
בחיוך של עיניה אין כתם אפור, בגומות החן לא מסתתר שום רפש.
אבל טוטילה מחביאה להבה בוערת מאחורי הנשמה.

וכשטוטילה פוגשת צייד, היא נותנת לו לכשף אותה ולמשוך את ליבה.
היא נותנת לו לנשק אותה, לסחוף אותה, לחבק אותה, ולכבות לה את
הלהבה. ציידים אינם זקוקים לשום הכוונה, היא מהרהרת. הכל
בידיהם.

טוטילה לא עצובה לעולם. לפעמים מכסה דוק אפור את עיניה, שחולף
במצמוץ בלתי נראה. האש ממשיכה לבעור, בשקט, וטוטילה עדיין
מחפשת לה צייד, כבאי, שינשק לה את הנשמה ויחמיא לשפתיה.

טוטילה המיוחדת.