פעם הכרתי גל בים.
גל רגיל, לא מתבלט, לא גדול לא קטן.
מספרים שהוא צאצא של הגל הראשון בתולדות הימות.
הגל שהחל את התנודה התמידית של הזרמים.
וגם הוא, לא מתבלט, שקט ודומם,
ומופנם לבפנים.


הכרתי פעם גל שהזכיר לי את עצמי,
כשהגיע לחוף, המשיך כבר לבא,
לעולם לא עצר לחשוב אם יזרום לאוקיינוס אחד או אחר.
ופעם אחת כשנכלא לסופה, המשיך בדרכו לא עצר לא נרתע,
הוא זרם כל כולו, לא נלחם או נאבק.


אדישות קוסמית זו נראתה לסובבים, כייצור אלוהי שאת הטבע מבין.
הסופה נדהמה ודמה בה קפא,
הכיצד גל קטן לא נסוג מכוחה?
היא המשיכה לנשוב על ימין ועל שמאל,
אך בגל הקטן לא העיזה לגעת.
מנגנון פנימי עצר בעדה, מנגנון פנימי שקוראים לו זרימה.


והגל מצידו, לא היה לו אכפת,
אם תשאהו הרוח ותשלח למרחק.
הוא המשיך להיות גל, לא גדול לא קטן
והמשיך בכיוון שנסחף בזרמים,
בלי עתיד או עבר, רק הווה וחיים.


החיים בכוחם לזרום מעצמם,
אם לטוב או לרע, זה כבר לא ענייני.
התגלגלות הדברים היא דבר הכרחי.
עוד לפני האדם היו התרחשויות,
ונראה לי שכשעץ נהרס מהתפרצות הר געש,
וכשזברה נטרפת על ידי עדר אריות,
או שזן דינוזאורים נכחד כך פתאום,
האם הטבע עצמו מסווג זאת כאסון?
האם זה עצוב? האם זה רע?
חחחחחח חיחיחיחיחיחיחחחח האהאההא
זה פשוט חלק מן הזרימה.