תמיד אמרו לי שיש לי מצפון גדול מידי...
כמעט ולא שיקרתי, ואם כן הייתי מתוודה מיד. לא הייתי יכול
להרביץ לאנשים אפילו בצחוק, ואם כן אז מיד הייתי מתנצל ומרביץ
לעצמי בחזרה. לא הייתי צועק, ואם כן לא הייתי מדבר שבוע.
תמיד ריחמתי על כולם, אבל הכי ריחמתי על עצמי. מסתכל במראה
ובוכה, וזה לא שהייתי מכוער- להיפך, הייתי דיי יפה אבל ידעתי
עד כמה אני דפוק מבפנים וזה כל מה שראיתי במראה.
יום אחד הסתובבתי לי בבית, מדוכא כתמיד, לא שמתי לב ונשברה לי
כוס. הרגשתי כל כך רע עם עצמי- אחרי שאמא טרחה וקנתה כוסות אני
שברתי עכשיו אחת, נשכבתי על הריצפה והתחלתי לבכות.
אחרי הכל, תמיד אמרו שיש לי מצפון גדול מידי...
השברים חתכו אותי ולא היה לי אכפת המצפון קרע לי את העור, או
שאלה היו שברי הזכוכית... נחנקתי מהדמעות, באותו רגע פשוט
רציתי להיעלם, דפקתי את הראש על הריצפה, שלא זכרתי אותה כאדומה
אבל באותו רגע היא הייתה כזאת, והרגשתי את המצפון זורם החוצה
מהגוף שלי, לאט לאט.
הכל התחיל להיראות לי מטושטש אבל עדיין הרגשתי את המצפון שלי
בתוכי, שייצא כבר!
תמיד אמרו לי שיש לי מצפון גדול מידי...
לקחתי שבר מהריצפה וחתכתי איפה שהרגשתי את המצפון פועם, המצפון
החליט לעשות לי דווקא ולהתחזות למיץ פטל, אבל מי כמוני יודע
שמיץ פטל לא נמצא בגוף, רק המצפון.
ברגע שהתעלפתי חייכתי חיוך עצוב כי ידעתי שהמצפון שלי מרוח על
הריצפה עכשיו, כבר לא היה לי מצפון גדול מידי.