יש ימים כאלה שפשוט קשה לך לסבול את הסבילות.
יש ימים כאלה שפשוט בא לך לבכות,
זה קשה וזה כואב וזה לא מובן - צריך קצת פעילות, אתה חושב...
אולי ככה אפשר לשכוח את הרייקנות?
ישימים כאלה שפשוט קשה להמשיך לנשום, אתה מסתחרר, והולך לאיבוד
בתוך עצמך, מנסה למצוא בתוכך פינה קטנה שעוד נושמת, אתה נלחם,
מנסה לשמור על המעט שנשאר, על מעט האוויר ועל מעט השפיות. מודה
לאלוהים על כל דקה של שקט. מנסה לשכוח את הרייקנות.
אולי פשוט קל יותר להפסיק לנשום - להישאב לתוך החושך, להתאחד
עם הקשת ולהפוך לאור לבן. אולי כך אפשר לשכוח את הרייקנות?
יש ימים כאלה שגורמים לך לשנוא את העולם. יש ימים כאלה שבהם
אתה מבין שאתה סתם בובה קטנה על החוט של אלוהים, סתם כלי משחק
בדומינו שבו כולם נופלים, והשאלה היחידה היא: מי יפול ראשון?
משתדל להרים את הראש מעל המים, לשאוף עוד חלקיק של חמצן, אתה
מאבד שליטה אפילו על רפלקסים, והכול עוטף אותך בנסיבות...
והמכונה ששואבת את האבק מוסיפה להרעיש ומזכירה לך שאתה עדיין
חי, לשמחתך - או לא.
יש ימים שפשוט קשה לך לסבול את הסבילות, את חוסר המעשה ואת
הסיבה שאתה כאן. יש ימים שבהם הדמעות נעצרות ואפילו למצמץ אתה
לא מסוגל. יש ימים שבהם הקונפליקט שלך עם אלוהים, גדול יותר
אפילו מהקונפליקט שלך עם עצמך... יש ימים שבהם אתה מעדיף לא
להיות, להישאב לתוך שואב האבק בתקווה לקיום טוב יותר. יש ימים
שבהם אפילו הוואקום טוב יותר מהרייקנות שבתוך.
יש ימים שבהם אפילו הזכרון בוגד בך ואתה שוכח איך לנשום, או
שאולי אתה מעדיף לשכוח.
יש ימים שבהם אתה רץ במקום במין משחק סאדיסטי של סוסי מרוצים,
אבל הפרסות שלך תקועות במקום ואין לך סיכוי מראש!
אז למה אתה עדיין מנסה? אולי פשוט יותר להיכנע.
יש לילות שבהם אתה חולם במקום לישון,
יש ימים שבהם אתה יושן את החיים שלך,
יש ימים שבהם אתה נחנק ומפרפר, פרפורי גסיסה אחרונים עד שגופך
מתקפל פנימה - ומת.
אך,
עדיין ישנם ימים שבהם אתה מנסה -
                                    לאט לאט -
                                                 לנשום...