היום ראיתי אותו שוב.
כמו מילות השיר ההוא, אכן אנשים בעלי ראייה בינונית לא יראו
אותו כלל. מידי יום אלפי מכוניות עושות את דרכן לאורך אותו
התוואי שבין גלילות ואזור יקום. חלק מנהגי המכוניות בנסיעה
מזדמנת וחלק במסלול היומיומי אל העבודה או חזרה לביתם. נוסעים
בקופסאות הפח הנוצצות שלהם, אולי שומעים מוסיקה בדרך, אולי
שקועים במחשבות שבמרומי עולמם. חושבים על העבודה או על המשפחה
או סתם בוהים בעמודי התאורה החולפים על פניהם. רובם נוסעים
במהירות גבוהה ועושים פרצופים טרודים ולא נינוחים, משתדלים
לקצר את הזמן של ה"בדרך" - להקדים להגיע לבית החם והמוגן
ולחזור לסביבתם המוכרת. כמה שיותר מהר להיפטר מה"בחוץ",
מהסביבה הקרה, האדישה והמנוכרת.
אני, לעומת זאת, אוהב לשייט לביתי מהעבודה במהירות 90 קמ"ש,
במין שלווה או הירגעות של אחרי יום עבודה לחוץ. להסתכל ימינה
ושמאלה על צדי הדרך, על האנשים בקופסאות הפח שעוקפות אותי
בפרצופיהם האדישים והלאים ולומר לעצמי בלב: "אני נורא מקווה
שאני לא נראה כל כך שחוק כמוהם...". רק מי שמסתכל גם לצדדים
יכול לראות אותו.
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו - זה היה באיזה יום שישי
לפנות ערב וחזרתי עם חבר ממגרשי הכדורסל של הספורטק בת"א
לכיוון נתניה. עצרנו ברמזור בגלילות ומימין לנו עצרה מכונית
וולבו לבנה חדשה ונוצצת. בתוך הוולבו ישבה אישה מטופחת, בקיצור
מסוג האנשים שלעולם לא יפנו אליך בכלל. היא פנתה.
"סלח לי", היא אומרת, "האיש הזה לא נראה לך חשוד?"
לזכותה יש לומר שהתקופה הייתה תקופת הפיגועים שלפני מערכת
הבחירות של 1996. העפנו מבט לכיוון שאליו הצביעה ואז ראינו
אותו. אדם כבן 50, מלוכלך ומרופט כולו, עם שיער ארוך וראסטות
בצבע עפר דהוי, כל פרצופו מזוקן ומזוהם, מוליך אופניים ישנות
ומחזיק בידו כמה קופסאות ושקיות עם גרוטאות. אדם כזה שלא התקלח
לפחות שנתיים ולא בגלל המצוקה במשק המים.
חברי, שכבר ראה את האיש לפני כן ענה למטופחת: "אין מה לדאוג,
ראיתי אותו כבר כאן, הוא רק הומלס".
ברגע ששמעה האישה את הביטוי "רק הומלס", קרנו פניה במהירות -
"אם הוא רק הומלס אז זה בסדר" אמרה, סגרה את חלונות החשמל
ונתנה גז ברמזור.
"אם הוא רק הומלס אז זה בסדר?" הזדעקנו בהתרגשות אחד לשני,
איזו בהמה מנותקת.

מאז, זה כבר חמש שנים, אני רואה אותו מדי פעם, תמיד באותה
הגזרה: או בדרכו מגלילות וצפונה או מיקום ודרומה. לפעמים זה
בחורף, הולך לו שפוף עם האופניים הישנות, שם את הכובע של המעיל
על הראש. לפעמים זה בקיץ, הולך לו שפוף ומזיע וגורר לפניו את
האופניים. כמעט אף פעם הוא לא רוכב עליהם משום מה. שום דבר לא
יכול לעצור אותו, ממש כמו אותו השפן בפרסומת...

ואני, מאה פעם עברתי לידו ורציתי לשאול: "לאן, לאן אתה צריך
להגיע?"
התיאוריה שהמצאתי לעצמי היא שזה פשוט מה שהוא עושה. הוא לא
נוסע בשביל להגיע בכלל אלא הוא נוסע רק לשם הנסיעה. זה העיסוק
העיקרי שלו בחיים - הנסיעה איננה אמצעי אלא תכלית עצמאית ומטרה
בפני עצמה! ואז אני חושב לעצמי איך הייתי מת להיכנס לראש שלו
לחמש דקות ולנסות להבין. בכל הדרך הזו הוא דוחף את האופניים,
מבטו בכלל פונה אל הכביש ולא אל הסביבה, אבל מה לעזאזל האדם
הזה מרגיש? ומה הוא חושב? ומה הוא? ומה?
מאה פעם עברתי לידו ומאה פעם אמרתי לעצמי - זהו, בפעם הבאה אני
עוצר. מאה פעם אמרתי שאעצור ואף פעם לא עצרתי. למה, בעצם?
הרי לתת לו כסף או ארוחה אני אשמח, אחרי הכול איכפת לי ממנו.
כן, כן, כמה שזה נשמע מגוחך, איכפת לי ממנו. אולי הוא אינו
מודע לזה אבל נפגשנו כבר מאה פעמים ויש בינינו מערכת יחסים
כלשהי. בכל פעם שאני חולף לידו אני בוחן כיצד הוא נראה הפעם,
ומה שלומו במזג האוויר הקר/חם הזה ובאופן כללי. אז מדוע איני
עוצר? ישנן כמה תשובות אמיתיות שרובן אינן מחמיאות. האמת היא
שאינני מוכן לרדת ממגדל השן שלי ולהתחכך בו. אולי אני לא יותר
טוב מאותה אישה בוולבו (ורק יותר מתחסד)? אולי כל האנשים בכביש
שחשבתי שלא ראו אותו כלל, ראו אותו בעצם ורק השימו עצמם כלא
רואים? אולי כולנו בנות יענה ואיך בכלל העזתי לחשוב שאני שונה
או יותר טוב? והכי גרוע - אולי גם הם מסתכלים ימינה באמצע
שעוקפים אותי ורואים אדם עייף וטרוד המרוכז בעצמו?
חוצמזה, אני לא יודע איך לפנות אליו, ולא רוצה לפגוע בו או
לעצבן ולהעליב אותו,
לא ראיתי אותו אף פעם מתקשר עם אחרים והתגובה שלו עלולה להיות
בלתי צפויה.

לא היה איכפת לי לתת לו כסף או להזמין אותו לארוחה טובה, העיקר
לנסות להבין, לקבל את ההזדמנות לשאול: "למה אתה הולך, לעזאזל,
למה לא סתם להתבטל? אתה כנראה ההומלס הכי חרוץ בעולם, אז למה
אתה לא מסוגל לסדר קצת את החיים שלך, או לעבוד אולי אפילו?"
מליון שאלות רציתי לשאול - כמה שנים הוא כבר מעביר על כביש
החוף, מתי זה התחיל ולמה, מה סיפור חייו, איפה גדל ואם יש לו
משפחה, היכן הוא ישן, איך הוא שורד ומה הוא אוכל ו...

הכי מפחיד אותי שאני עלול לגלות שאדם זה שכל חייו מצטמצמים
לציר תנועה אחד מתוך בחירה, עלול להיות מרוצה מצורת חייו זו.
כולנו הרי מתרוצצים כל הזמן, במרדף אינסופי לסיפוק רצונותינו
ותשוקותינו. יש כאלה שמוצאים את האיזון בחייהם ע"י חזרה בתשובה
וצמצום מרחב החיים ע"י קבלת שרשרת חוקים שחוץ מלקבוע מה מותר
לעשות ומה אסור, כמו חוקי המדינה, קובעים גם מה גבולות המחשבה,
הרצון והתשוקה.
על פי אותו עקרון של מחשבה, אולי העולם היה יותר מדי מסובך
ותובעני עבור האיש והפתרון שלו הוא הפתרון הפשוט ביותר - כמו
מר קו המצויר, החליט האיש לצמצם את המרחב שבו הוא חי את חייו
ולחיות במין עולם דו ממדי על הכביש שלו, ובניגוד אלינו בשליטה
על רוב הפרמטרים המשפיעים על חייו???