אי אפשר לראות את זה... או להרגיש את זה, אבל כשמגיעים לגיל
מסויים פשוט מרגישים את זה, ואי אפשר לזוז בזה, זה חונק, ולא
נוח.
והאינסטינקט הראשון זה להוריד את זה.
עכשיו, זה אפשרי, אבל קשה ומיגע, ובמהלך המסע מאבדים הרבה.
אז הרוב מעדיפים לוותר על הדרך הקשה, ומחכים שהמדים האלו ירדו
לבד.
והם אפילו באשליה שאם הם סתם יעמדו בצד, באמת יקרה משהו.
אז אני הייתי אחת מהם, וכל כך ,כל כך, קינאתי באנשי המסע.
ופחדתי.
פחדתי מאוד, מהתגובה, מהעונש, מהמדים.
לא חשבתי שאוכל להסתדר בלעדיהם.
כאילו כל כך הרבה זמן לבשתי אותם.
מה אני אלבש עכשיו?
ומה אם אין כלום מתחת למדים?
מה אז?
אבל אז... אתה באת, חופשי כמו נשר, אבל עדיין בדיכאון תמידי.
לא הבנתי אותך, אני מודה, אבל איכשהו שינית אותי, היית הראשון
שהראה לי את החיים הללו, בלי מדים.
היית יותר מזה, היית הראשון שלי בהרבה יותר מזה.
וכל כך אהבתי אותך, אבל אז הבנתי מה זה להיות חופשיים.
היית חופשי, ולא רצית להתחייב, והפחדתי אותך.
אז החלטת לעזוב -
כי הלבשתי אותך במדים.
ואחרי מה שהיה לך עם המדים הראשונים, אתה לא רוצה שוב מדים.
מדים שונים כמובן, אבל עדיין, מחייבים.
וזה לא אתה.
אז פשוט שמת אותי כידידה, ונדבר כבר... מתי שיהיו לנו נושאים.
כי כבר הטלפון מתלונן מרוב שיעמום
הוא לא יודע אם ניתקנו כבר, מרוב השקט.
אז נדבר רק כשיהיה על מה.
אני אפסיק לענות אותך, לא אלביש אותך במדים, אחזיר לך את
הטבעת, אין לך שום התחייבות אלי.
אתה לא בכלא. |