באתי כדי לסגור מעגלים, את יודעת, להגיד כמה דברים, שמאיזושהי
סיבה לא היה לי האומץ לומר לך אותם עד עכשיו.
רציתי לומר לך שאני זוכר, ותמיד אזכור, את הרגעים היפים שלנו
יחד. אני זוכר אותך נשענת לי על הכתף, העיניים שלך צוחקות
בוכות. העיניים היפות ביותר שראיתי מעודי, עם ההבעה החצי-
תמימה המשגעת שלך. אמרת שאת חושבת שאני משחק בך, שאת לא יודעת
אם להאמין לי. שאני מפחיד אותך.
אז כן, שיחקתי בך. היה לי קשה עם עצמי ולא התחשק לי להסתבך
בזה. היה לי אותה, והיה נוח איתה. בכל זאת באתי אלייך, אפילו
שלא התכוונתי לעזוב אותה.
שיחקתי לך ברגשות, אבל התכוונתי לכל מילה שאמרתי.
הייתי מאוהב בך עד מעל לראש. כמהתי לכל מילה שלך, והקשבתי
ברצינות לכל שתיקה. כל חיוך שלך שימח אותי וכל רגע רציתי לבוא
ולחבק אותך, ככה, מול כולם, שידעו שאותך אני הכי רוצה בעולם,
מלאכית שלי. אבל במקום זה שיחקתי.
זוכרת שנשארנו בפאב אחרי שכולם הלכו? איך אמרתי לך הכל,
וכששאלת, אמרתי שאת לא חייבת להאמין. לא האמנת. אני יודע שלא,
כי המשכת לברוח ממני, מעצמך, משנינו.
אני יודע שעברו מאז שנתיים, אבל גם אחרי שנפרדתי ממנה לא היה
לי האומץ לבוא אלייך, כי את עצמך אמרת לי, חצי משועשעת, עם
דמעה בזווית העין, שלא תמיד תהיי הצעצוע שלי, שלא תמיד יהיה לי
לאן ללכת ממנה.
ברור שהיית מקבלת את זה בהבנה אם הייתי בא, אבל ידעתי שזה לא
יהיה הוגן להתפרץ לך ככה לחיים, ומי יודע באיזה מצב היית.
בכל מקרה, רק עכשיו שמעתי על מה שקרה, ובאתי אלייך עם פרחים
והכל להגיד שאני ממש, אבל ממש מצטער. ושאני אוהב אותך.
הלוואי והייתי אומר לך את זה כשעוד היית בין החיים.