אביר נכסף, אביר על סוס לבן,
רוכב לו שם לבד במרחקים.
שריון נוצץ לו, ועל ראשו קסדה מפוארת,
ובחגורתו לו שם חרב יהלומים.

אביר אמיץ, אביר גיבור,
הלך לו אל הקרב,
הלך למלחמה,
הוא לא נראה כשב,
האם אבדה עוד נשמה?

אביר מסכן, אביר כואב,
צולע עם פצעי המלחמה,
מדדה לו לדרכו,
אולי היא לו דרכו האחרונה.

אביר עצוב, אביר בודד,
נפל ביער לא השמיע הד.
מתבוסס, שוכב הוא בשלולית דמו,
מזיל דמעת כאב הוא על חרבו.

פתאום מסבך מעמקי היער,
מגיחה לה נערונת,
מסתכלת היא אל תוך עיניו,
ורואה את מכאוביו, הקטנטונת.

עיניו לה מספרות סיפור,
סיפור על אומץ וגבורה,
סיפור על בכי, חרטה.

נופלת הקטנה על בירכיה לידו,
ואת ידה אפשר לראות נוגעת בליבו,
ומרימה היא את ראשו מדמים,
ופיה ברוך נושק לפצעיו אדומים.

מבט מחליפים הם, ועוד אחד,
עכשיו הם ביחד כבר לא לבד,
והוא יודע זה הסוף, והיא בתוקף מתנגדת,
כי מי ידע שיד גורל כה מוזרה, לקראת הסוף אוהבת.

בחושך לילה מעמיסה היא על גבה,
ואותו על ערש דווי נושאת היא לקבורה.

והיא, עד אור בוקר הביאתו לקבורת גיבורים,
ועד ערב אותו יום הייתה היא עצמה במתים.

אביר נכסף, אביר על סוס לבן,
רוכב לו שם במרחקים,
כבר לא לבד, הוא עם אהובתו עכשיו,
רוכבים הם על כנפי הרוח, שניהם יחד, מאושרים.
מאוהבים.