יצאתי החוצה לשאוף קצת אוויר. הייתי לבד, בלילה של ירח מלא,
אבל משום מה לא הצלחתי לראות את הירח בכלל. ישבתי על איזה אבן
אפורה נטושה, מתכסה במעיל, והדלקתי סיגריה.
אז הרמתי את הראש שלי למעלה, לשמיים.
מישהו אמר לי פעם שאם אני אסתכל טוב טוב עליהם, אז אני אמצא שם
למעלה את המלאך השומר השלי. מוזר, תמיד חשבתי דווקא שהמלאך
השומר שלי נמצא איפשהו בעולם הזה כאן למטה, בצורת בשר ודם. אז
הסתכלתי טוב טוב על השמיים, אבל כל מה שראיתי היה שחור,
עם קצת עננים בהירים. לא היו שם כוכבים וגם לא היה ירח. לא
ראיתי שם את אלוהים, לא ראיתי שם את השטן, לא מצאתי שם שורות
שורות של אנשים שהם עכשיו מלאכים, לא מצאתי בעצם כלום מלבד
הצבע הזה, הצבע השחור הזה, שלעיתים התבהר. רגע, זה לא מוכר?
חשבתי לעצמי. דווקא כן מוכר. הצבע הזה זה הצבע שאצלי בחיים.
תעזבו אותי מהבולשיט של אופטימיות, שונאת את המילה הזאת. עולם
ורוד? הצחקתם אותי. אושר נצחי? ממש לא! לא יודעת מה אתכם, אבל
בעיני הצבע של העולם זה שחור, ואם תמצאו בו מדי פעם חלקים
בהירים זה אותם שרידים של אושר שפעם היה, אושר רגעי, ואם
תאמינו בעצמכם ותלכו לפי מה שאתם מרגישים ולא לפי מה שאחרים,
אז יש לכם עוד סיכוי לקבל מדי פעם מנת אושר קטנה כזו.
אז מה עם המלאך השומר, אתם שואלים? קיים או לא קיים? הייתי
רוצה להאמין שכן, במידה מסויימת אולי אצלי גם נשמרה קצת מן
התמימות הזאת שהייתה בנו פעם, שרק נולדנו.
אבל בסופו של דבר, זה רק אנחנו נשארים לבד, בלילה שכזה.