חיכתה לאביר על סוס לבן,
ציפתה שעל כנפי הרוח הוא יסחוף אותה,
דחתה את מחזריה הרבים,
חיפשה מושלם, חיפשה מדהים ולא מצאה.
סרקה את העולם בחיפושים אחר זה שיאהב אותה מכל,
חשבה עליו, חלמה עליו, בנשימתה אותו היא מבקשת,
אך לא סיפור או אגדה זה, מצאה היא שבקשתה נכזבת.
יום עבר, וחודש ושנה והנה הכירה היא בחור,
עדין, נדיב, נפשו אוהבת, מחפש הוא נפש תאומה.
בילו הם את זמנם ביחד, דיברו שעות וגם ימים,
הלכו על חוף הים שניהם יחד מחובקים.
אהבתם כמו אש בשדה קוצים היא, מתפשטת במהירות אוכלת,
נפלו בשבי של טירוף חושים, נושמים אחד את השני,
כמו בבור ללא תחתית, ממשיכים אט אט ליפול,
חודרים לעמקי נשמתם, צוללים במצולות ימם.
והיא, ליבה צורב מחום אליו, והוא, ליבו צורב מחום אליה,
עיוורים הם לעולם, רואים רק את שניהם עצמם,
מסוממים, מתבוססים בסם שלא נגמר,
מעופפים כמו שני יונים, אל החופש, אל האור, אל הלא נודע- אבל
יחדיו.
ושוב עברו ימים, וחודשים וגם שנים,
פתאום נוכחה לדעת היא שגם באהובה, יקירה יש פגמים,
אמנם כמעט הוא, אך לא כולו מדהים.
ונזכרה היא בחיפושיה אחר האחד המושלם, והחליטה שהיא חייבת אותו
לעצמה ולא תסתפק בסתם אדם.
בדמעות אדומות מדם, צורמות הן על הלחי,
אמרה שלום, להתראות לחצי המשלים אותה שאמנם לא מושלם אבל
כמעט.
ביזבזתי זמן יקר, להמשיך אני צריכה, "הוא" מחכה לי, עוד תראה
שלא לשווא חיפשתי, עוד תראה בסוף שכן צדקתי, הוא אי שם, מחכה
לי...
היא אמרה. ועזבה.
עברה גבעות, עברה הרים, עברה היא נהרות ונחלים,
ובליבה, תמונה יחידה, של האהוב שהיה, של זמנים טובים שהיו ושל
אהבתה הצורבת מחום שגם הייתה.
ושוב, עוד פעם, עברו ימים וחודשים וגם שנים,
הזדקנה היא לבדה בחיפושים.
הרימה ראשה, פקחה עיניה, נזכרה בטוב שהיה, ונתעצבה.
התחרטה.
כעסה, על עצמה.
רעדה בקור הבדידות, ואף אחד לא היה להרגיעה.
ולבסוף הבינה שאין כזה שהוא מושלם, כולנו רק בני אדם, וכשיש
כמעט, קופצים עליו.
וכך נטרפה עליה דעתה, שהרי החמיצה אהבה.
כיסתה כל סיר וכל מראה, לא יכלה להיסתכל על פרצופה שלה.
השתגעה, טיפסה על קירות, צרחה בלילות, ולא היה אדם לשמוע.
הטירוף בנישמתה מצלצל וחוזר,משחיר ראשה במחשבות של רוע, על
כאב, צער, ואיך בעצמה לפגוע.
וכמו בקשר המאוד מיוחד הזה שיש בין נפשות תאומות שמע האהוב
שהיה, את קולה, מרחוק,
קורא, בוכה לעזרה,
ואהוב מיהר, והאהוב בא.
ראה הוא אותה שוכבת על ריצפת החדר הקרה, בועטת בקיר ושורטת את
עצמה.
התחלחל האהוב, הזדעזע בכאב, רעד עבר בגופו ונגמר בלב.
עכשיו את רואה שלשווא חיפשת, עכשיו את רואה שלא צדקת, ההוא לא
חיכה, ההוא ברח. הוא אמר. ובדמעות אדומות מדם, שצורבות את הלב,
ואת הנפש, הוא הלך.
והיא ישבה עד סוף ימיה ובהתה בקיר שהוא חייה,
בדקה כל סדק, כל חריץ וכל פינה, חיפשה טעות, חיפשה שגיאה.
בסוף החליטה- אין סיבה ואין כל טעם, מיותר לה כבר לחיות, נפלה
על הריצפה עצמה עיניים ונכנעה לכאב, לצלקות. |