הכלב של חבר שלי מת לפני שבוע. כולנו נזהרנו לא לעצבן אותו ולא
לגרום לא לבכות, כי הוא נורא אהב אותו.
בדיוק באותו שבוע היה היום הבינלאומי של הסבלנות. המורה הסבירה
לנו שביום הזה אנחנו חייבים להיות סבלנים ונחמדים, לא שהבנתי
מה הקשר בין לחכות ללהיות נחמד, אבל שיהיה, הרגשתי שאני עושה
את זה בשביל בוצי, הכלב של יעקב. ודווקא ביום הזה מישהו היה
חייב להזכיר את העובדה שהוא מת, ועוד הזהרנו אנשים שאם הם
מדברים על בוצי, אז חייבים להתנצל נורא יפה, כדי שהוא יוכל
להפנים את הכאב, ככה אימא אומרת. אבל זה מנש', המניאק הזה
מהחצי המרוחק של הכיתה, היה חייב להגיד שחבל שלא רואים יותר את
בוצי, והוא אפילו לא התנצל. יעקב יצא מהכיתה והתחיל לבכות
לאללה, ממש עם דמעות והכול, והמורה הרשתה לי לצאת לנחם אותו
ולהגיד לו ש"הוא לא התכוון וזה רק הצום שעשה לו את זה, הוא לא
ידע מה הוא אומר." כמו שאימא תמיד אומרת על אבא. אז הלכתי
לשירותים בקומה השנייה והלכתי להגיד ליעקב שהכול יהיה בסדר,
ושאם הוא רוצה, אני אלך אתו היום לקבר של בוצי בשטח תשע. יעקב
בכה כמו פסיכי, ואני חיכיתי שיסיים, כי זה היה יום הסבלנות.
אבל יעקב אמר שהוא לא רוצה והוא רוצה לזכור אותו כמו שהוא היה
תמיד: קופצני כזה וקוקו כזה, כמו כל הכלבים הגדולים האלה של
המשטרה.  אחר כך חזרנו לשיעור ובדיוק המורה אמרה שאנשים
שהורגים הם חיות, ויעקב עוד פעם רץ החוצה, אבל עכשיו מירי רצה
החוצה להגיד לו. מירי תמיד יודעת מה להגיד.  למירי יש אחות
גדולה שגם תמיד יודעת מה להגיד. פעם אחת היא אפתה לכולם עוגיות
והביאה לכיתה, אפילו שזה היה היום הולדת של מירי, היא עדיין
הכינה לכולם. וחוץ מזה, היא גם נורא נחמדה.
יעקב לא הפסיק לבכות והלך הביתה. הלכנו לבקר אותו אחרי בית
ספר, אבל אימא שלו אמרה שזה מוקדם מדי ושהוא לא מוכן עדיין
לאורחים. בסלון הייתה התמונה הגדולה של בוצי. היינו נורא
עצובים והלכנו ודיברנו על יעקב ועל בוצי בגינה העירונית ליד
הבית שלי. דיברנו על איך שהוא היה קופץ עלינו כל פעם שהיינו
באים ואיך שהוא היה שמח והורס למירי את הגרביונים הירוקים שלה
והיא הייתה תמיד מתעצבנת וקוראת לו כלב מניאק. וכולנו היינו
נורא צוחקים, במיוחד יעקב. וזה חבל עכשיו, כי יעקב הוא ילד
יחיד, וההורים שלו לא בבית כל הזמן והוא לבד ועכשיו נצטרך לבקר
אותו כל הזמן. וזה גרם לנו להיות יותר עצובים. בדרך הלכנו
וראינו חתולה. היא כזה נדנדה את הרגליים שלה ולא נתנה לנו
לעבור, אז מנש' בא ובעט בה שתעוף מהדרך. הוא בעט בה עד שהיא
כבר לא זזה. מירי אמרה שרצחנו אותה, וזה מנש' בכלל היה!
מירי הכריחה אותנו לקחת את החתולה ולקבור אותה בשטח תשע, איפה
שכל הגופות. כשהלכנו לשם ראינו את יעקב ואת אימא שלו מניחים
פרחים על הקבר של בוצי. לא הלכנו לשם, רק ראינו מרחוק. יעקב
עוד פעם בכה ואימא שלו חיבקה אותו כמו איזו מטורפת. חפרנו בור
ושמנו את החתולה בפנים. מירי אמרה שזה הפתרון הכי טוב, וכולנו
ידענו שמירי יודעת הכי טוב, כי מירי תמיד יודעת להגיד את
הדברים הנכונים. אז שמנו אותה בפנים. לרגע חשבתי שראיתי משהו
זז, אבל אמרתי שמה שבגלל כל מה שקרה, אני מתחיל לדמיין דברים
לא נכונים, וגם מירי אמרה שהיא לא ראתה כלום. אבל אני הייתי כל
כך בטוח.
שבוע אחרי זה, מירי ומנש' היו חברים קבוע. בכל מקום הם היו
ביחד והקטע שהוא הרג חתולה לא הזיזה לה בכלל. יעקב קנה כלב חדש
וגם הוא מת, אבל ההורים שלו לא סיפרו לו את זה, הם אמרו לא
שמישהו הציע להם הרבה מליון כסף בשביל הכלב, הוא קרא לו בוצי,
בשביל ההמשכיות. והוא נורא שמח שכלב שלו הוא עכשיו כלב של
מיליונר.
המורה כבר הפסיקה ללמד על יום הסבלנות הבינלאומי אבל אני עדיין
שומר על כל החוקים וכל פעם שעוברת לידי חתולה ומנש' לא בסביבה,
אני עוצר ונותן לה לעבור.