הוא הפעיל את התחושה שמשהו כבר לא טוב, משהו כבר לא בסדר.
"אנחנו צריכים להתרחק. אני צריך לנקות  את הראש וכאלה ואת
צריכה להפסיק לאהוב אותי." אמרתי לו שאני לא יודעת אם אני
עדיין, הוא שאל אם זה נכון ושאני לא והוא יקבל את זה ככה, כי
ככה זה הכי טוב, ככה זה הכי בריא. קיבלתי את העובדה שאני חלשה
ושאני כנראה אוהב תמיד, אבל זה לא בריא בשבילי, זה לא טוב.
לא דיברנו הרבה זמן, הוא הסתובב לידי ולא אמר שום דבר , אפילו
לא שלום. אפשר לחשוב ששום דבר לא היה ושום דבר לא יהיה יותר,
כמו שהוא אמר, לא יהיה אנחנו ואני צריכה להפסיק לחשוב ככה,
והוא תמיד צודק. אני יודעת למה אני חושבת ככה, אני בסך הכול
רוצה לעזור, אני רק רוצה להיות שם בשבילו כשהוא יצטרך, כל מה
שהוא יצטרך. אבל הוא לא נותן לי, לעזור, כלומר. מאז שהוא אמר,
מחשבות רצות לי בראש כמו מטורפות: זה רע, לא יודעים עדיין, אני
צריך להתרחק. להתרחק, ממני. אני עוד זוכרת את הפעם האחרונה
שהיינו ביחד. הוא ישב לו על הספה ואני נסעתי לי על הכיסא ברחבי
החדר שלו. "הכול מטורף, את יודעת? הכול משונה ומצחיק בצורה הכי
לא מצחיקה." הנהנתי, כמו שאני תמיד עושה כאשר הוא מתפלסף. "אבל
מה את כבר יודעת, את הרגע שכבת עם חולה סרטן." צעקתי עליו
באותו רגע, צעקתי שזה לא נושא לצחוק והוא סתם פסיכופט ושלא
יגיד את זה שוב. "פסיכופט!" צעקתי לו ובפנים נהייתה מועקה כזאת
למרות שאני יודעת כי הוא מחזיק בנטל ואני סתם. אני תמיד סתם
ואני תמיד רוצה לעזור ואני תמיד סתם, בלי משמעות, אבל מה אני
כבר יודעת, אני אחת ששוכבת עם חולי סרטן.

הוא התקשר כמה ימים אחרי הפעם הראשונה שהוא אמר שנוכל להיות
ידידים, ולא נהיה מה שאני רוצה. מה שרציתי. "כתבתי לעצמי דברים
אתמול", הוא אמר. "דברים שהיו לי בראש לגבי מה שהיה, דברים
שהייתי צריך להגיד." מאחורי צד השפופרת שלי  ישבתי לי ובהיתי
בתקרת החדר. לבנה וצחורה, כל כך סטרילית ומצוחצחת. הוא אמר
שהגיעו התוצאות, של מה שהוא אמר לי פעם, כשעוד הקשבתי לו, זה
רע, יותר רע ממה שהוא חשב. פתאום נחתו עיניי על כתם קטן בתקרה
המצוחצחת והוא המשיך לדבר. "זה לא שאני לא אוהב אותך יותר, וזה
לא שאני מאמין שנעלם הניצוץ בינינו, זה פשוט שאני צריך להתחיל
להתרחק מכולם ויותר ממך." "למה ממני?", עניתי לשפופרת האפורה.
",את מתכוונת להגיד לי שאת תבואי כל יום לראות את החבר שלך
מחובר למכונה בבית חולים, קירח, עם כל הכימותרפיה, לראות אותי
חצי בן אדם, אני לא אעשה לך את זה. אם לא נהיה ביחד זה יהיה
הרבה יותר קל, את לא תרגישי מחויבת אליי." "אני רוצה לעזור",
אמרתי. אך נדחיתי ע"י הבן אדם היחיד שאני אי פעם רציתי לעזור
לו, והאיש דחה אותי. "זה לא טוב לדעת שלא נפרדנו בגלל שאני לא
אוהב אותך יותר?"

- "לא. זה לא מנחם אותי. אולי היה עדיף שלא היית אומר לי
כלום. אתה יודע משהו? בוא לא נדבר על דברים עצובים, לפעמים
הדברים הגדולים הם הכי לא משמעותיים בעולם. לפעמים הדברים הכי
חשובים הם כל כך לא חשובים שאתה יושב ופוקח את העיניים שלך
והכול כמו כדור גלידה חמוצה בפה. הכול פשוט גורם לך בחילה ואתה
רוצה לשכוח. זה כמו גלידה וניל עם פצפוצים שנשארה יותר מדי זמן
במקרר."

הוא שתק. פתאום כל החלל נבלע לתוך חור שחור אחד ענק, ביב
שופכין ענק ברחוב דיזינגוף. הוא אמר להפסיק אבל לא רציתי,
רציתי להגיד הכול, כל מה שיש לי להגיד. ציירתי בדמיון שלי את
כל מה שהיה בפרחים כתומים שמחוצים ע"י נעל מידה 47 של מישהו,
והכול המשיך להיות כחול רויאל מטאלי. "אני צריך את הזמן הזה
כדי להתגבר עלייך, אחרי הכול, היינו הרבה זמן ביחד." שמונה
חודשים, חתיכת הרבה זמן. הרבה גרגרי חול, מותק. הרבה שפופרות
של משחת שיניים. הרבה ארגזים של סבון נוזלי עם קרם לחות, הרבה
צמר גפן. אבל הוא התגבר טוב. אני לא דאגתי, מספיק הסתובבו
סביבו. כמו שקית ביום אסיפת הזבל ע"י 2 פועלים שגרים בסביון עם
המשאית הסקסית הירוקה הזאת בצפון תל אביב.. אבל הכול פתאום לא
נראה לי משמעותי. לא בכיתי, לא הרגשתי רע, פשוט כל המחשבות צצו
בחזרה: שהוא נוגע בי, שהוא מפשיט אותי לאט לאט, שהאור כבר לא
דלק, שהתריסים היו סגורים, שהוא היה מנשק, שהוא היה. כמו שיר
ישן ומיושן ועתיק ברדיו, שתמיד טוב להעביר בראש אבל תמיד עצוב
כשלא שומעים אותו עוד פעם. ואז הוא ניתק.

פתאום נהיה חושך בחוץ, בפתאומיות גמורה. ונהיה חם, כמו אש
בגיהינום. הפעלתי את המזגן, הנורה של הפילטר דלקה וידעתי שקר
פה כבר לא יהיה. בדקתי את השקע של המכונה והוצאתי אותו, מתוך
התחשבות מעטה. המכונה הוציאה נשימת הקלה, כאילו היה לה עדיף
למות תחת קריסת החשמל. הוצאתי את המאוורר כתחליף. הכנפיים
הסתובבו סחור סחור, כאילו התחרו נגד הזמן, נגד הנסיבות. תמיד
טוב לדעת שאפשר לעכל דברים של מישהו בתור שלך, להקיא הכול
החוצה במין דחיקה מאולתרת למחצה, כאילו זה יפתור משהו, לראות
מאוורר מסתובב ולחשוב שהגלידה במקרר לא תימס ברגע שתהיה הפסקת
חשמל. ואחר כך לבכות, כי אין משהו אחר שימושי יותר לעשות, מאשר
לבהות בחורים שחורים גדולים על מרצפות שבורות בתל אביב, ליד
פועלים זרים ומשהו שמזכיר מכונת דיאליזה שמנקים איתה את
הכבישים.