היום בו פגשתי בך, היה היום המחורבן ביותר בחיי. המבט הראשון
שהבטתי בך, היה מבט שונא. הנשיקה הראשונה שלנו, הייתה נשיקה
חלומית.

היום כשנכנסת לחדרי בהפתעה, הרגשתי רע עם עצמי. ראית אותי לא
מאופרת, לא מטופחת, מוזנחת לחלוטין. לרגע פחדתי שתתאכזב מהאני
האמיתית. ואז אתה, במהירות מדהימה ביחס לעובדה שאנחנו מכירים
פחות מחודש, קראת את מחשבותיי, ומיהרת להרגיע אותי. כל כך
שמחתי כשהזכרת לי שכשהכרת אותי, הכרת את האני האמיתית. כל כך
יפה סיפרת לי היום את סיפור ההיכרות שלנו, שהרגשתי כאילו אתה
מתאר לי סצינה בסרט, ולא אותנו שנינו.
אני לא מבינה איך יכולת, כשנכנסת אז מותש אל חדר האוכל בתקווה
למצוא שם עדיין חתיכת לחם אכילה, להתאהב בי. הייתי זרוקה בפינת
החדר, בפרצוף אדום מבכי, ליד אחד השולחנות, במדים שגדולים עלי
בכמה וכמה מידות וכובע שמסתיר את עיניי, מכוסה באבק שנותר בי
אחר שדאות הלילה הארורה, תשושה, עצבנית, רוצה הביתה.
הבחנת ביגוני ורצית להעלות חיוך על פני, התקרבת לשולחן והצגת
את עצמך, סיפרת לי בדיחות, רובן לא מוצלחות במיוחד. רציתי
שתלך! נמאס לי מכל האנשים שדחפו את האף שלהם לדיכאון שלי. היית
הקש ששבר את גב הגמל. אמרתי לך "סליחה" בטון תוקפני ויצאתי
מחדר האוכל באגרסיביות מוקצנת.
אני זוכרת שבאותו לילה, כשכבר שכבתי מכורבלת בתוך השק שינה
והייתי קצת יותר רגועה וקפאתי לי מקור, אתה התחמקת מהאוהל שלך
לאחר כיבוי האורות ועברת בין אוהלי הבנות לחפש את "הבחורה
העצבנית מהחדר אוכל", וכשהפנו אותך אלי (כמה מביך זה היה) שאלת
איך אני מרגישה. רק אז בחנתי לראשונה את פרצופך, לאורו החלש של
הפנס, רק אז הבחנתי בטוב ליבך. אחרי שיחה קצרה חזרת אל האוהל,
בעיקר כדי לא לקפוא מקור, ואני הצלחתי להירדם, מחוייכת,
בזכותך.
למחרת עברת לפלוגה שלי, "כדי להכיר אותי יותר טוב". ידעתי שזה
שקר, אבל לעולם לא הייתי מנחשת שהסיבה האמיתית היא שהתאהבת בי,
חשבתי שאהבה ממבט ראשון קיימת רק בסרטים. במהלך המסעות חיזקת
אותי ודירבנת אותי להמשיך ולצעוד, במהלך הנסיעות סיפרת לי את
כל קורות חייך, במהלך ההפסקות חיבקת אותי בכדי שלא יהיה לי קר,
אך יותר משחיממת את גופי, חיממת את לבי. שלושת הימים האלו יחד,
נגמרו מהר מאוד, ואז הגיעה החזרה למציאות, ההתנתקות ממך, דמות
שלא הייתה קיימת בעבר שלי, ופתאום מילאה עבורי חלק נכבד בחיי.
פחדתי, אני לא יכולה לתאר לך עד כמה. לא ידעתי האם אני באמת
מעוניינת בהמשך הקשר או לא. מצאת חן בעיניי, בהחלט, אבל לא
הצלחתי להגדיר לעצמי באיזו מידה.
עברו שלוש שעות מהרגע בו הגעתי הביתה וצנחתי לתוך האמבטיה
החמימה, והנה, התקשרת אלי. הקול שלך ליטף אותי והרגיע אותי,
ידעתי שבזכותך אהיה מסוגלת להתמודד עם היום הבא, ועם האנשים
שאני עלולה לפגוש בו. למחרת טסת לצרפת, ואני לא הבנתי, איך
היית מסוגל בכלל לזוז, אחרי הגדנ"ע שעברנו.
עבר שבוע, החיים חזרו למסלולם הטבעי, האנשים חזרו לסורם, ואתה
התקשרת שוב. כל כך חיכיתי לשיחה הזו. כל כך פחדתי שהיא לא
תגיע. אך למרות הכל, התקשרת. כשנפגשנו למחרת בתחנת האוטובוס,
ברגע שירדתי ממנו רצת אלי וחיבקת אותי, נישקת אותי על הלחי ועל
המצח, נראית כל כך מאושר. חייכתי, כנראה ראית בזאת הסכמה ועל
כן פנית לנשק אותי גם על פי. מופתעת מאוד, לא עצרתי אותך, אלא
זרמתי איתך, בשבילך אולי הייתה זו רק נשיקה, בשבילי זו הייתה
הפעם השניה בחיי שהתנשקתי צרפתית, והפעם הזו הייתה הרבה יותר
טובה מקודמתה. היא הייתה חלומית. אחר כך צעדנו מחובקים לעבר
בית הקפה המוזר ההוא שהתעקשת עליו. משועשעת מהמקום ומהאווירה
ששררה בו, הנחתי לעצמי להתמסטל מריחות הקטורת והנרגילות שאפפו
את החדר. "מי אתה?" שאלתי אותך על מנת להתחיל ולפתח איזושהי
שיחה משעשעת, "החבר שלך", ענית בטבעיות. "טוב לדעת" הבטתי לתוך
עינייך במבט רציני. "אכן טוב" הסכמת איתי, ובכך חתמנו את
הנושא. בשלושת הימים שעברו עד לפגישתנו הבאה ניתחתי כל רגע
מהרגעים שהיו לי בחברתך, כל מילה ממילותינו וכל מעשה, ניסיתי
להבין מה עבר לי בראש, ומה עבר לך, אבל לא הצלחתי.

כשישבת היום בחדר שלי ואמרת לי שאתה מאוהב בי, הוחמאתי. אך בו
זמנית גם מאוד נבהלתי. שנים חיכיתי לרגע שמישהו יאמר לי את
המשפט הזה, אבל כשאמרת אותו לא ידעתי איך להגיב. השתתקתי, ואתה
פירשת את זה כאי הדדיות. ניסיתי לשבור את השתיקה, להחליף את
הנושא, להסביר, אבל אתה ביטלת בתנועת יד כל ניסיון מצידי
והתיישבת ליד המחשב שלי, לקרוא את  היצירות שלי. "הרי בשביל זה
באתי" אמרת לי "תחזרי ללמוד, אני לא רוצה שתכשלי בגללי", ולא
הצלחתי להתרכז. היה לי מאוד לא נעים. לכן רציתי לומר לך, שאהבה
היא דבר מפחיד, והייתי מאוהבת כבר, אתה יודע את זה, וכאב לי.
אני לא רוצה שיכאב לי שוב. אך הסיבה היחידה שביצרתי את עצמי
היום בתוך החומות הקבועות שלי, הסיבה היחידה שהשתתקתי היום
היא, שהייתי זקוקה לזמן כדי לומר את המילים האלו בלי פחד
להפגע. הייתי צריכה קצת זמן, לאגור אומץ לפתוח שוב פתח
בחומותיי. ועכשיו, אני כבר מסוגלת לומר לך, שגם אני, מאוהבת
בך.






-מוקדש לבחור המושלם-