שמעתי דפיקות בדלת, קמתי בעצלות וניגשתי לפתוח. עמד שם בחור
צעיר, אולי בן 16. "שלום," הוא אמר עם חיוך גדול, כאילו אני
אמור להכיר אותו. "שלום, מה שלומך?" עניתי עם אותו המבט. יכול
להיות שאני הייתי אמור להכיר אותו, חשבתי שקוראים לו יונתן.
התחלנו לדבר, הוא היה מנומס וממש נחמד. אחרי כמה דקות, וכוס של
קפה נזכרתי שעשיתי באותו יום משהו מאוד מעניין, סיפרתי לו על
כך. הוא לרגע לקח נשימה עמוקה, כמשתהה, ושאל "אז מה עשית
היום?" שמחתי שהוא מתעניין, וסיפרתי לו:
"היום, כמו בכל יום, הלכתי לבקר את דויד. אני מכיר את הפגישות
שלנו בעל-פה. אני תמיד מוצא אותו בחדר שלו, על אותו הכסא...
'שלום דויד', הוא מסתובב עם מבט עמוק בעיניים ומשיב 'שלום
חיימ'קה, מה שלומך'. אני מחייך ועונה 'טוב, תודה.' הוא תמיד
קורא לי חיימ'קה, על אף ששמי מוטי. 'אז מה אתה רוצה לעשות
היום? אתה אוהב לטייל?' אני שואל אותו. הוא מסתכל עליי, קצת
מוזר פתאום, ועונה 'כן.' אחר-כך אנחנו תמיד עושים את אותו
הטיול בגן. הוא מספר לי על הילדים שלו, ועל איך הוא חי לפני
שבא לארץ. אני משתדל להראות מתעניין, מנסה להראות כלומד דברים
חדשים. כשמסיימים את הטיול, הוא אומר 'אני ממש אוהב את העיר
הזו,' ומסתכל עליי. 'אני דווקא לא.' כל פעם הוא מופתע מחדש...
"אבל היום היה שונה - היום, דויד לא חיכה לי בחדר שלו. בהתחלה
הייתי קצת מופתע, אבל אז הבנתי: החל מהיום, הוא מחכה לי במקום
יותר טוב."
סיימתי את הסיפור הזה עם דמעה בעין. ואז אותו בחור צעיר, אמר
משהו שהפיל לי את הלב: "סבא, דויד מת כבר לפני 15 שנה." |
