היא הגיעה אל החוף מוקדם, בערך רבע שעה לפני הזמן שקבעו.
התבוננה על סוכת המציל וראתה שם דגל אדום מתנופף ברוח.

דגל אדום. בדיוק כמו שאהבה. דגל לבן מנבא לה ים שקט, כמעט
בריכה, ודגל שחור, מונע ממנה את הכניסה. והיא, צריכה את המאבק
הזה בגלים, שואבת ממנו תענוג גדול.

היא חלצה את סנדליה, ונתנה לחול היבש לעבור בין בהונותיה,
משקיעה שוב ושוב את רגלה בחול, ומוציאה אותה, מתבוננת בגרגרים
הנשפכים מטה מטה כמו בשעון חול.

הזמן היה מרכיב חשוב בחייה. עמידה בלוחות זמנים. להספיק להכין
דברים בזמן, לעמוד בהתחייבויות שלה, לספק את הנדרש ממנה במועד
שנקבע. זמן.

מעולם לא ענדה שעון יד. תחושת הקשר שלה לזמן היתה כל כך חזקה,
שיכלה לדעת מה השעה בדיוק של חמש דקות לכאן או לכאן, גם ללא
האביזר המטריד הזה.

העיפה מבט לכיוון סוכת המציל, וראתה אותו מקפל את הדברים. כבר
שש, תחנת ההצלה עומדת להסגר. עוד מעט הוא יגיע.

היא נפטרה מבגדיה, וזרקה אותם ליד הסנדלים, מתאווה כבר להכנס
למים. ישבה על החול, מקשיבה לשאון הגלים המתנפצים, והרגישה את
הרוח עובר בין זרועה לגופה. ציירה עם ידה תנועות גל, חולמת על
יד שתלטף אותה, ליטוף ענוג כמו הרוח.

איפה הוא? למה הוא לא בא? הם קבעו לשעה שש. והשעון הפנימי שלה
כבר מראה שש ורבע.
היא קמה בבת אחת, מנערת מעצמה את החלומיות שאחזה בה, ואת החול.
פסעה הלוך ושוב כמה פעמים, מתלבטת מה לעשות. כשהעיפה מבט אל
סוכת המציל, ראתה שהדגל הוחלף לשחור. עניין הדגל כבר הרגיז
אותה לחלוטין.

מי הם אלו, שיגידו לה מה לעשות? באיזו סמכות? היא ילדה של שמש,
חופן אור, בת גלים. היא לא שואלת אף אחד מה לעשות. ושילך הוא
לעזאזל. היא לא צריכה אותו כדי להכנס למים.
עכשיו, כשהחליטה סוף סוף להכנס, נדמה שהוסר ממנה עול. תמיד
התקשתה להחליט, אבל מרגע שהחלטה התקבלה, ניגשה לביצוע שלה ללא
מורא, ובמהירות, לבל תתחרט.

היא רצה אל המים, מודעת לעונג של כפות רגליה על החול הרך
והרטוב, נכנסת למים וקופצת ראש, להרטיב את כולה. מיד קפצה
החוצה, בצעקה קלה, ופרצה בצחוק מתגלגל. המים היו קרים. רטובים.
חזרה וקפצה פנימה, המים עוטפים אותה, ומחבקים אותה אליהם.

היא שחתה בתנועות דולפין עד למקום שבו היו הגלים מתנפצים,
עומדת מולם, בוחנת את כוחה, נותנת להם להשבר על שדיה. מתמזגת
עם תחושת העליה והירידה של הגלים, מתגרה בהם: "נו, נראה אתכם,
תנו לי כל מה שאתם יכולים, נסו לשבור אותי. אני כל יכולה".

לאחר זמן מה, נמאס עליה המשחק, היא אספה כמה צדפים והתבוננה
בהם, ואז, בבת אחת, נעתקה נשימתה.

היופי הזה. כל היופי המדהים הזה. השמש, שירדה לכיוון מערב,
צבעה את פני המים בצבעי תכלת, כתום, סגול ואדום כדם. היא הביטה
מהופנטת בפני הים, שנראו כאילו שכבת נפט שוכנת עליהם, נוצצים
וצבעוניים. כל כך יפים, עד שממש רצתה להטביע את נשמתה בכל
היופי הזה.

העיפה מבט לכיוון הים הפתוח, וראתה שם את האי. לא במרחק גדול,
אולי חמש מאות מטרים. לשחיינית כמותה, זה אך מאמץ קטן. התחילה
לשחות, חותרת בידיה במים, מרגישה את שריריה פועלים כנגד כוח
הגרר המופעל עליהם, נהנית מהמחאה הקטנטנה העולה מהם.

רצתה להרגיש את המים עוטפים את כולה, מלטפים אותה, עושים איתה
אהבה. היא פשטה את בגד הים האדום שלה, והשליכה אותו הצידה.
עכשיו שחתה בכל כוחה, במהירות הגבוהה ביותר שיכלה להשיג. תמיד
אהבה את החיים המהירים, את ההתרגשות שבסכנה, את רמת האדרנלין
הגבוהה. ועכשיו שטפו המים לצידה, עוברים מצווארה, דרך שדיה,
מלטפים את בטנה ואת ערוותה, חודרים לכל מקום. מקררים את כל
המקומות החמים, הלוהטים מערגה, ומעוררים אותה לעוד מאמץ.

עצרה לנוח קצת במקום, לשאוף אוויר. הידסה ברגליה, הציצה לעבר
החוף, וראתה שהוא רחוק למדי. תהתה האם יש לה באמת כוח לשחות עד
האי, שעדיין היה במרחק של בערך חמש מאות מטרים. אולי לא העריכה
נכון את המרחק מלכתחילה? עמדה במקום, והיססה.

השמש כבר החלה לשקוע, והמים מתחתיה נראו לה לפתע עמוקים וכהים,
סכנה טמונה בהם. היא נרעדה, והחלה לחזור. לא נורא, ביום אחר
תוכל לשחות אל האי. תמיד יש יום אחר.

היא התחילה לשחות לאט, שומרת את כוחה. שחתה בתנועות איטיות
ומדויקות, יעילות עד המילימטר האחרון. תמיד אהבה לחשוב על
היעילות של גופה, עד כמה הוא משרת אותה נאמנה, כלי לרצונותיה.

הגלים. הגלים המתנפצים. היא הייתה צריכה להזהר יותר.

היא הרגישה את מערבולת הגל המתנפץ חופזת אליה מאחור, ידעה שהיא
צריכה לצלול אל מתחת למערבולת ולהשאר שם עד יעבור זעם, אולם לא
הספיקה לקחת מספיק אוויר. צללה בכל זאת. נשארה מתחת למים,
שומעת ומרגישה את המערבולת גועשת באלימות מעל לראשה.

הרגישה שהאוויר בריאותיה אוזל, קיוותה שהמערבולת כבר עברה,
ודחפה עצמה כלפי מעלה.
זו הייתה טעות בשיקול. היא נקלעה בדיוק לתוך המערבולת. הופכת
לחלק ממנה, נסחפת איתה לכל עבר, איבריה מטלטלים. היא פתחה את
פיה לשאוף אויר, ובלעה מים. גרונה שרף ממי המלח. נאבקה בגלים
מנסה להראות להם שהיא בעלת הבית, והמערבולת סחפה אותה אל עומק
הים, מגלגלת אותה וגורמת לה לפחד קדמון נורא.

חנק. חושך. ורטיגו.

היא ניסתה לגשש ולמצוא את הכיוון מעלה, אבל המים הסוחפים בלבלו
אותה. זרם האיתנים נשא אותה לכיוון החוף הסלעי, והיא עוד
הספיקה לראות את הצוק, אבל לא להתגונן, לפני שגולגולתה פגעה
באחד הסלעים, וחושך ירד על הערב.

רבע לשמונה. הוא הציץ בשעונו. הוא קצת מאחר, הוא קיווה שהיא לא
כועסת, ולא הלכה. רץ אל החוף, וליד סוכת המציל ראה את ערימת
הבגדים שהשאירה. הוא ראה את הדגל השחור, וידע שאין סיכוי שהיא
במים. היא הלא בחורה אחראית. אז איפה היא?

הלך לאורך החוף, ואחרי כמה עשרות מטרים נתקל בבגד ים אדום,
שנראה כאילו נסחף עם הגלים הגבוהים. הוא תהה למי הוא שייך. הוא
לא הבין.

הוא אף פעם לא יבין.

גם כשהזמינו אותו לאבו כביר הוא לא הבין. הוא חשב שהייתה לה
תאונה, שאולי נתפש לה שריר, היא הרי שחיינית מצויינת. הוא באמת
הצטער, הוא לא היה איש רע. אולי אפילו הזיל דמעה. אבל הוא לא
הבין.

הוא לא הבין מה הוא בשבילה. הוא אף פעם לא יבין. זה היה רק
בשביל הכיף, נכון?

(יוני 2000)