זה היה מקום נפלא, לא מושלם, אך נפלא.  
בין ענן לענן תמיד אפשר למצוא איזה אגם, ואפשר לשחות. יש אוכל.
אמנם הזרם במקלחות לא משהו, אבל מסתדרים. תמיד מעסיקים אותך
שם. יש כל מיני פעילויות, חלימה בהקיץ, הקשבה מאומצת והכנת
חברים מחרס. תמיד תמצא משהו שאתה אוהב. כמעט כל ערב יש איזה
מופע, אף אחד לא רוצה ללכת - אבל מחייבים.
מה שהכי אהבתי שם, זה את כל האנשים. יש אנשים מכל העולם. קצת
עצוב שהמחלקה שלי הייתה בעיקר נערים צעירים. חוץ מהאחראים שהיו
מעט יותר מבוגרים, אבל לא בהרבה, בשנות העשרים המאוחרות שלהם.
כשהגעתי לשם, החלטתי לעצמי, שאני רוצה ללמוד משהו מכל אחד.

תפסתי את נעימה לשיחה על אחד העננים. היא התחילה לספר לי על
המלחמה בסומליה. לא הבנתי הרבה, למרות שניסיתי. היה לי קשה
לעקוב אחר החלק ההיסטורי, אבל את הסיפור שלה היה קשה שלא
להבין. היא סיפרה לי על הבית שלה, ועל באר המים, ובעיקר על
ההפצצות הבלתי פוסקות, והפחד. גם על הרעב היא סיפרה, על איך
שההורים שלה נהגו להזמין לארוחת ערב אנשים כל כך רעבים עד
שהבטן שלהם נראתה כמו כדורסל.
לא היה לי נעים לשאול ממה היא מתה, אבל ניחשתי שזה היה טיל
תועה.

עברתי לענן אחר, קרוב יותר לאגם. מצאתי שם את דני. רציתי לשמוע
ממנה על קמבודיה, ועל הדברים הנוראיים שאירעו שם. דני פתחה את
פיה רק כדי לומר, שאיננה זוכרת דבר. לא הנחתי לה, ושאלתי על
המשפחה שלה. הדבר היחיד, שהיא הייתה מוכנה לשתף, הוא שהיא רבע
וייטנאמית. לא היה טעם לשאול איך היא מתה.

רציתי ללכת למקום מיוחד, אך לא ידעתי לאן, אז לקחתי את עגלת
הגולף המעופפת של אחד האחראיים פה, ופשוט עפתי לי. בדרך נחתתי
כדי לאסוף את ג'וזפין. בדרך היא סיפרה לי על אוגנדה, על חילופי
השלטון שם, על אבא שלה שהיה פוליטיקאי, ועל שנאלצו לברוח מביתם
לקניה, כיוון שחששו לחייהם. היא לא שכחה להוסיף בגאווה, שהיא
נחשבת לבת אצולה באוגנדה.
אם היא כאן, כנראה שמצאו אותה גם בקניה.
הורדתי אותה בחדר האוכל, והמשכתי בדרכי אל האין סוף.

תוך זמן קצר מצאתי את עצמי בחורשה, שם פגשתי את ראדיקה ואמל.
השתים ניהלו דיון על קשמיר. הצגתי את עצמי בתקווה שהן תעשנה
כמוני. ראדיקה היא הודית מבומבי, ואמל פקיסטנית מלהור. השיחה
הייתה מרתקת. לאף אחת מהן מעולם לא הזדמן לפגוש את הצד השני
פנים מול פנים, ולנהל דיון. כאן אין יותר אזרחויות, אסור
להכניס לכאן דגלים. נראה היה שכששתיהן לא מייצגות עוד את
המדינות שלהן, הן הסכימו פה אחד שכל המלחמה אווילית, ושיש
להעניק לקשמירים עצמאות לאלתר.
שמעתי אותן ממשיכות בדיון, כשהתרחקתי. לראות אותן כך - יחד,
גרם לי לחשוב, שזהו המקום היחידי בו אנשים יכולים לראות את
הדברים כפי שהם באמת.

בעודי שקועה במחשבות נתקלתי בשני דודנים בוסנים מרימה, ואמיר.
הם ניסו ללא הועיל לפשט את המלחמה בבלקן. נבה הקרואטית הגיעה,
וניסתה להושיט יד. כשאליסה מסרביה, ונמניה מיוגוסלביה הגיעו,
הסתבכתי לגמרי. גם מבלי להבין ממה הכל התחיל ואלו מדינות חברו
יחדו נגד מדינות אחרות, יכולתי להבין את הכאב העצום, שהן גרמו
ונגרם להן. הטבח וההרג היה בכל מקום.
אליסה סיפרה לי על הדבר האהוב עליה בעולם, והוא הכינור שלה.
הכינור מסמל בעבורה גבורה, חוסן נפשי, והמשמעות של לא לוותר.
בזמן ההפצצות, וכשלא הייתה תחבורה ציבורית כלל, היא הלכה ברגל
קילומטרים למורה שלה, כדי ללמוד לנגן. את הנגינה שלה אפשר היה
לשמוע בכל בוקר בגן העדן.

תקפה אותי עצבות משונה מהולה בחוסר אונים. בדרך פגשתי עוד הרבה
אנשים מעניינים, אך הם העציבו אותי יותר. הייתי מבולבלת
ועייפה. החלטתי, שזה הזמן להיות לבד. לחשוב... לעבד את המתרחש
בתודעה החדשה. החלטתי ללכת למקום בו הסוף פוגש את ההתחלה,
לאזור הבין לבין, שם כמעט רטוב אבל עדיין יבש. יש לי שם מקל,
איתו אני אוהבת להפריע לשלוות המקום, ולסמנו כבעלות פרטית. זה
עוזר לי לחשוב בבהירות.
בדרך לשם תפס אותי אחד האחראיים פה, וכעס עלי, שלא באתי לעודד
במשחק הכדורסל נגד גיהינום.  
מתוך נימוס שאלתי מה התוצאה, ולא הקשבתי לתשובה. כדי להתחמק,
שאלתי אם אני יכולה ללכת להתקלח, והוא אמר שלא. יש עכשיו משחק
שחמט, אחר כך ארוחת ערב, ואז פעילות ערב - שיזוף. כיבוי אורות
בשמונה.
כל החוקים האלה הרגיזו אותי, ולא הפסקתי לקטר עד הבוקר.

כך עברו עלי הימים שם. היה כל-כך שלו, למדתי המון. אמנם החוקים
המגבילים הרתיחו אותי, אך אם לשקול את המצב במאזניים היה יותר
טוב מאשר רע.
בוקר אחד כשממש התחלתי ליהנות, הגיע אלי אחד האחראיים, ואמר:
"תארזי".
לא הבנתי על מה הוא מדבר, אז הוא הסביר, כי פה האחראיים יודעים
לקרוא מחשבות.
"הסתיימה תקופת המנוחה שלך, וקיבלת חיים חדשים ומשימה חדשה.
הפעם נקווה, שהחיים שלך יהיו קצת יותר ארוכים. החלטנו לשלוח
אותך למזרח התיכון. יש לך משימה רצינית ביותר. את צריכה לעשות
שלום בעולם, תתחילי מהמזרח התיכון. בהצלחה"
"מה!?" צעקתי עליו.
"אה, וגם לדאוג לכל הילדים שסובלים, להקל על הכאב שלהם"
"מה?!" אני לא יכולה להיות שנונה, ומקורית תחת לחץ.

הוא לא הוסיף דבר, וכבר מצאתי את עצמי בעיר קטנה בישראל. עברו
כבר 18 שנה, ולא זכרתי כלום. כנראה הדחקתי. עד אתמול. בשיעור
הנהיגה שלי הייתי בדרכי לתחנה המרכזית, להתחלף עם התלמיד הבא,
ולעלות על אוטובוס הביתה. משום מקום קפצה אישה לכביש, ורצה
בעודה מחזיקה את בנה בידו, חזק ככל שיכלה. לא ייחסתי לזה יותר
מידי חשיבות, נכנסתי לכביש חד סטרי, וגם בו משום מה הייתה
מישהי שקפצה לי לכביש. פתאום משום מקום התחילו מכוניות לנסוע
לכיוון שלי. לא הצלחתי להבין למה הן נכנסות באין כניסה. לפני
שהספקתי לעכל כבר התחילו הנהגים להילחץ, ובכך להלחיץ אותי. הם
סימנו לי לנסוע אחורה, ולצאת להם מהדרך. גם המורה שלי אמר לי
להתחיל לנסוע אחורה. נלחצתי ואמרתי לו שאני לא יודעת איך. הוא
התעקש שאני אנסה, אז לחצתי על הגז, מה שמסתבר לא היה נכון. הוא
נאלץ לנסוע אחורה בעצמו, מהמושב שלו בעודו מנווט עם ההגה.
החניתי את הרכב בחנייה, והדלקנו את הרדיו. ברדיו היו ידיעות על
מטוס שהתרסק בים השחור. התחלפנו במושבים. הוא שאל חיילת שעברה
אם היא יודעת מה קרה.
"יש יריות!" היא ענתה. ממול יכולתי לראות שוטרים, שרצים מתחנת
המשטרה לכיוון התחנה המרכזית. המורה שלי רצה ללכת להביא את
התלמיד, ואני החלטתי, שאני חייבת להסתלק משם. הרגשתי שאני לא
יודעת לאן אני יכולה ללכת, אנשים רצים מכל המקומות. אין מקום
בטוח.
אז עוד לא חשבתי על מה אם. מה אם הייתי נוסעת יותר מהר באותו
יום. מה אם היריות היו מתחילות דקה מאוחר יותר, רק דקה. מה אם
האישה שחצתה את הכביש לא הייתה שם. מה אם.    
מהפאניקה וההיסטריה נזכרתי בביקור הקצר שלי בגן עדן.
איזה חוסר אחריות שם בגן עדן, להפיל עלי כל כך הרבה אחריות.
הכל בלי שום עזרה, בלי הוראות.
רק צלילי הכינור של אליסה, שלא נותנים לי מנוחה.