כבר שלוש שנים, שאני מבלה במוסד הזה, בלובן שלו, ועדיין אני
רואה את הצבעים. את המצולעים הצבעוניים שרודפים אותי במשך אלף
שלוש מאות שלושים וחמישה הימים האחרונים. זה שלוש שנים, שבעה
חודשים, ועשרים ושישה ימים. ספרתי, אתה מבין. כשדבר כזה נכנס
לחיים שלך - את מתחילה לספור כל יום שאת מתפללת שיפסיק כבר. כל
יום. ובכלל, גם ככה אין מה לעשות פה רוב הזמן, אז אני פשוט
בוהה בשעון שתלוי מעל הדלת וסופרת את השניות יחד עם המחוג.
הרופא החמוד צריך להכנס כל רגע. הוא תמיד מגיע בערך בשלוש
וחצי. אני כבר לא יכולה לחכות. הוא כזה מותק של בנאדם... לדעתי
לפחות. בנות אחרות בטח לא היו חושבות שהוא כזה שווה, אבל אני
כן. טוב, נו, תמיד הייתי שונה מכולם. מאז שאני זוכרת את עצמי.
אהבתי להיות שונה, אני עדיין אוהבת, אבל לא ככה. לא כל כך שונה
כמו עכשיו. אני משוגעת, אתה יודע. הם אומרים שאני לא משוגעת,
שרק יש לי איזה הפרעה במוח, אבל אני יודעת מה שהם לא אומרים.
אני יכולה לשמוע את זה בעיניים שלהם, אפילו שהם אומרים אחרת.
אבל לא הרופא שלי. הוא לא חושב שאני משוגעת, הוא באמת רוצה
לעזור לי להבריא, שאני אוכל לצאת מפה, שהכל יעלם, ושאני אוכל
לחזור לחיות חיים נורמליים, כמו שהיו לי פעם.
לא כמו הרופא השני הזה, שמסתובב פה בלילות. הוא גם רוצה שאני
אצא מפה, אבל לא הוא רק רוצה שאני אשתחרר כדי שהוא לא יצטרך
לראות אותי יותר. אני חושבת שהוא לא רוצה לראות פה אף אחד
יותר. כזה עצבני כל הזמן, ולחוץ בית. אני חושבת לפעמים, אם
בכלל יש מישהו שמחכה לו בבית, אישה, או ילדים, אבל הוא בטח
עדיין גר עם אמא שלו, השמוק.
הרופא שלי צריך להכנס עכשיו, נו, תזדרזי כבר, אני נראית בסדר?
למה הם לא שמים פה איזה מראה בחדר? אה, נכון... הם לא רוצים
לשים פה שום דבר מבריק. הם חושבים שזה עושה לי את הברקים בראש,
או לפחות עוזר לזה איכשהו. אף אחד לא ממש הוכיח את אף פעם, אבל
הם לא רוצים לקחת את הסיכון, ושאני אסבול בגלל זה. לא שזה כל
כך משנה, אני גם ככה סובלת מספיק, ואני עדיין רואה את הברקים
האלו. פחות, אבל עדיין.
אני פשוט כל הזמן רואה את המצולעים האלה בכל מקום. צבעוניים
ויפים כאלה. רוב האנשים בטח היו חושבים שזה ממש נחמד וכיף
לראות את המצולעים הצבעוניים האלה כל הזמן, אבל אחרי כמה זמן,
שאת רואה שאת פשוט לא יכולה להפטר מזה, שאת לא שולטת בזה, את
מתחילה להלחץ, ולפחד. את נהיית כל כך מבועתת מזה שאת פשוט לא
יודעת מה לעשות, ככה שמהר מאד את מתחילה לחשוב על התאבדות.
פשוט לקפוץ מהגג ולגמור עם זה, או משהו כזה. זה נראה כזה פתרון
מהיר, התאבדות, וכזה פשוט וקל. אבל אז את חושבת, אולי יש לזה
בכל זאת איזה הסבר, אבל מה זה כבר יכול להיות?
דיברתי עם חברה שלי כשזה התחיל. טוב, לא ממש סיפרתי לה מה קורה
בדיוק, אבל אמרתי לה שיש לי בעיה, ושאני לא יודעת מה לעשות עם
זה. אמרתי לה שאני רואה אורות, לפעמים, חזקים נורא, מעוורים.
הם לא היו כאלה מעוורים בהתחלה, אבל אחרי קצת זמן, זה הגיע
למצב שהייתי צריכה לסגור את העיניים ממש חזק כדי לעצור את האור
שבא מתוך הראש שלי. זה קצת מצחיק כשאני חושבת על זה עכשיו, אבל
זה היה נוראי כשזה קרה. זה עדיין קורה, האמת, אבל אני חושבת
שכבר קצת התרגלתי. גם למצולעים. את מתרגלת לכל דבר בסוף, אחרי
כל כך הרבה זמן, כנראה. שלוש שנים, שבעה חודשים, עשרים ושישה
ימים. שלוש שנים, שבעה חודשים, עשרים ושישה ימים... אלוהים,
כמה זמן אני כבר תקועה פה! אם הייתי בחוץ בטח כבר הייתי מסיימת
תיכון, מוציאה רשיון, אולי אפילו היה לי אוטו...
אילו רק היה לי רשיון אז, אולי שום דבר מזה לא היה קורה. אילו
רק... הייתי יכולה לנהוג בעצמי, במקום החבר שלי, שהיה שיכור.
חזרנו מאיזה מסיבה. ממש טובה האמת, רקדנו ורקדנו כל הלילה.
החבר שלי שתה כמה בירות, והקפיץ שתיים-שלוש טקילות, אבל הוא
אמר שהוא יכול לנהוג, ואני לא יכולתי להגיד לא. אני בטח לא
יכולתי לנהוג, ולהשאיר את המכונית שם לא בא בחשבון. בטוח היו
גונבים אותה. זה מה שהוא אמר לפחות. הוא אמר שהרחובות בטח יהיו
ריקים לגמרי בשעה כזאת, בשבת לפנות בוקר. השמש רק התחילה לזרוח
כשהתחלנו לנסוע. בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שיהיה מישהו מסתובב
בשכונה שלנו בשעה כזאת, אבל היה. למה נתתי לו לנהוג? אם רק היה
לי רשיון, אם רק היה לי רשיון...
משהו רץ אל הכביש. מנסה לחצות אותו כנראה. צעקתי לחבר שלי,
תפסתי אותו, אבל הוא שם לב מאוחר מידי, ופגע בזה. הוא היה יכול
לעצור בזמן אם הוא לא היה כל כך שיכור. כלב מסכן. מישהו התקרב,
בטח הבעלים של הכלב או משהו, כי היתה לו רצועה ביד, והוא היה
היצור החי היחיד ברחוב חוץ מאיתנו ומהכלב. הוא ממש התרגז כשהוא
ראה מה קרה. החבר שלי ברח משם, נוהג כמו משוגע. הוא בטח נבהל
נורא ממש שהוא עשה. הספקתי לראות את האיש מרים את הכלב מהכביש,
וצועק אחרינו. בטח גם מקלל.
אם רק יכולתי לנהוג. המשכתי לחשוב על הכלב כל הדרך הביתה, וכל
השבוע שאחר כך. לא הצלחתי לישון בלילה, מרוב מחשבות. כל הזמן
משחזרת את הלילה ההוא. איך החבר שלי נהג שיכור, ופגע בכלב,
ואיך הייתי יכולה למנוע את זה אם היה לי רשיון. אם הייתי
מבוגרת מספיק כדי שיהיה לי.
בעך אז התחלתי לראות את המצולעים האלה, ואת הברקים. בכל מקום.
זה היה ממש מגניב בהתחלה, אבל די מהר זה נהיה מטרד, ואחר כך
ממש בעיה. לא יכולתי לראות כמו שצריך, רק את המצולעים האלה,
המצולעים היפים, הצבעוניים, הנוראיים. והאורות האלה, מתוך הראש
שלי, מעוורים אותי.
הרופא שלי אומר שיכול להיות שזה קרה בגלל הסמים. הוא בטח צודק,
הוא רופא, הרי. הוא צריך לדעת. אבל בכל זאת, לקחתי רק כמה
שכטות של מריחואנה, ושתי אקסטות. לא שום דבר רציני. זה לא
כאילו אני מזריקה, או שאני מכורה או משהו. רק כמה שכטות עם
חברים מידי פעם, ובכלל, לא לקחתי שום דבר באותו לילה. אני
מתכוונת, הלילה עם הכלב. מתי שהכל התחיל.
הרופא שלי אומר שזה לא משנה. פעם אחת יכולה להספיק. הוא אומר
שהסם פוגע במוח, ואפילו אם זה רק פעם אחת, אז זה יכול לעשות
נזק קבוע. הוא אמר לי שיש מקרים יותר גרועים משלי, שיש חבר'ה,
שלא יכולים לעשות כלום בלי לשמוע כל מיני קולות ולראות כל מיני
צורות וצבעים, והם ממש נהיים לא שפויים. הוא אומר שאני עוד
שפוייה. שאסור לי לתת למצולעים האלה להשתלט עלי, ולהשאר
שפוייה. ושאני חייבת להיות חזקה, כי אי אפשר לדעת אם זה בכלל
יפסיק אי פעם. אבל אני יודעת שאני חייבת לעשות שזה יפסיק. אני
לא יכולה לסבול את זה. אני לא מסוגלת להתרכז בשום דבר, רק רואה
את האורות האלה, המצולעים האלה בכל מקום.
היו לי ציונים טובים פעם, לפחות, בחלק מהמקצועות. באנגלית
למשל. אהבתי נורא אנגלית. והייתי גם טובה במתמטיקה ופיסיקה.
קיבלתי ציונים ממש טובים במקצועות האלה. מעל תשעים. היסטוריה
וספרות היו הכי גרועים שלי. הרבה פעמים הייתי נכשלת בהם. כזו
הייתי, בחורה של ניגודים - או שהייתי ממש טובה, או שהייתי על
הפנים. אף פעם לא באמצע, לא ממוצעת.
נו, טוב. זה לא ממש משנה עכשיו, נראה לי. אני הרי נשארת פה
בינתיים, ומי יודע עוד כמה זמן. אני לוקחת את הכדורים שלי,
והזריקות, ומדברת עם הרופא שלי ומספרת לו על כאבי הראש
שהמצולעים האלה עושים לי, והוא אומר שהכל יהיה בסדר, ושאני
צריכה להיות חזקה, ואז הוא שם את הידיים שלו על הכתפיים שלי,
כאילו לעודד אותי. ואני מסתכלת עליו, ומקווה שהוא יבוא ויוציא
אותי מהכלא הלבן הזה שאני גרה בו, ומהכלא הצבעוני הזה שלי עם
סורגי המצולעים. אבל הוא רק יוצא מהחדר, וסוגר את הדלת אחריו.
לפעמים אמא שלי באה לבקר, או אבא, או האח או האחות שלי,
ולפעמים כולם יחד. והם אומרים לי שהם תמיד יהיו שם בשבילי, אבל
אני אף פעם לא אהיה שם בשבילם.