מטר שבעים , שיער בלונדיני,
לבושה כמו עורב שחור.

מטר שמונים ושמונה
עיניים ירוקות,
חולצת גולף שחורה.
ריח נעים.

נווה צדק,
קפה מסעדה בוהמי,
אור עששיות
ושולחן מעץ בוק כהה ביניהם.

הוא מדבר והיא מביטה בו,
כל שרירי גופה נוקשים.
בוחנת ונבחנת היא מתפתלת בתוך נפשה
נתקלת בקיר הזכוכית
ההולך ומתעבה סביבה.

מלצרית עוברת,
מבקשת למזוג
אל תוך מרטיני יבש אחד
קוקטייל
של מציאות וחלומות,
עצב וצחוק,
פילוסופיה ,מאווים ורצונות.

חיוכה מדוד ושקול,
מבטו בוחן ושוקל.
מילים נאמרות,
שאלות, סיסמאות,
ושני מבטים המחפשים תשובות.

ובתוך בליל הפרצופים והמראות
ומתוך ענן המשפטים הסתומים והשתיקות,
היא רצתה
לשלוח יד רכה,
לחוש מגע לחיו,
לטעום באצבעותיה
תחושת עורו, שפתיו ושערו.
לשבור לרסיסים
את הזרות,
להמיס את המרחק והקרות.

אך
"מטורפת..."
לחשו לה הצללים על הקיר
והיא נותרה אלומה.
ורק הרבה אחרי שדמותו נבלעה בחשכה
היא חייכה בחיבה.
"מקסים..."
היא ציינה לעצמה.