היום נעצת סכין בלבי.
אתה,
שנגעת בעורי
שחדרת לגופי
שחייכת אל תוך נפשי
עד כי חשבתי
שאהבת את כולי.

היום נעצת סכין בלבי,
והיא שורפת בי כחרב להבות.
היום גם אתה אמרת לי במעשיך
שנסיכים יש רק באגדות.
היום אתה פשוט הדרת רגליך מעולמי,
והלילה הזה
נפשי בוכה
אל מול המציאות
הבוהקת בעליבותה.

היום נעצת סכין בלבי
ואני לקחתי אותה עמי
אל אורות הדיסקוטקים
ומוסיקת עולם,
אל מבטי הגברים
על גופי החשוף.
והם כולם רואים
רק את בגדי הלבנים.
ואף אחד לא מזהה
את גבי השפוף,
את הדם הניגר על כולי
השוטף את פניי, מאודי ונשמתי,

אף אחד לא רואה
את הסכין שנעצת בי.

שם כולם מסתובבים,
מחייכים,
רוקדים ונהנים.
שם כולם מלאים
צלקות טריות של סכינים.

כיצד עבר היופי מן העולם?
כיצד חלפה לה התמימות?
אייך, אהבה?