היא קראה באיזשהו מקום שאושר זה דבר נחמד אז חשבה לנסות. פעם
או פעמיים, זה בטוח לא יזיק. גם אבא שלה אמר שצריך לנסות דברים
לפחות פעם אחת, גם הוא ניסה ועובדה שהוא הצליח, תסתכלו עליו.
רק שהוא בעצם לא אמר, הוא קצת צעק אבל היא אמרה לעצמה שזה
בסדר, זה מאהבה, הוא לא כועס.
אז היא ניסתה את האושר. הוא אמר שזה ממכר ושאין דרך חזרה, גם
המוכר אמר את זה אבל כל דבר צריך לנסות לפחות פעם אחת. אז היא
שקעה בתוך האושר. לא הייתה דרך חזרה.
היא קמה בבוקר עם חיוך גדול מרוח על הפרצוף, חיוך של עולם
נהדר, חיוך של אושר. היום עבר בכזאת קלילות. היא זרקה את כל
הדברים השחורים שלה והפסיקה לעשן, זרקה את הדיסקים של ניק קייב
והפסיקה להתלונן. היא צללה לתוך האושר שזרם בתוך הדם.
הוא לא הבין את זה. הוא שאל איך היא יכולה לחייך שהכל מסביב
בביוב, המצב בארץ, היחסים עם ההורים שלה, הביה"ס. היא חייכה.
הוא התחיל לבכות ביקש שתפסיק עם האושר הזה כי זה לא עושה לה
טוב ודי כבר כמה ניסיונות אפשר? היא חייכה. הוא צרח, צעק,
התחנן שתפסיק. והיא חייכה. הוא לקח את הסכין מהמטבח וחתך לעצמו
את הורידים. היא חייכה וחשבה לעצמה שאדום זה צבע כזה יפה וכבר
ממזמן היא רצתה שטיח אדום והנה גם זה מסתדר. על הצד הטוב ביותר
כמובן. איזה חבר נהדר הוא שהוא מוכן לעשות את זה בשבילה.
היא חייכה שהאמבולנס הגיע. החובשים חשבו שהיא בהלם ונתנו לה
זריקה. לא היה אכפת לה. חקרו אותה. היא חייכה ונתנה להם את
התשובות הנכונות. היה משפט זריז ושלחו אותה לשמה. לא היה אכפת
לה, והיא המשיכה לחייך.
היה נורא נחמד שם. היו שם אנשים נחמדים, כמו הבחור הזה שחשב
שהוא ג'ימי הנדריקס וכל הזמן פרט על האוויר, מוציא ממנו צלילים
שרק הוא יכול לשמוע. היו שם אנשים שלבשו חלוקים לבנים נקיים,
אפילו בלי כתמים של קפה, חלוקים בדיוק כמו החלוק של אבא שלה.
והיו שם שמיים כחולים והכל היה נקי. והיא המשיכה לחייך ולא
שמעה את הצעקות של כולם. היא השלימה עם הכל רק שימשיכו לתת לה
את הכדורים הכחולים הקטנים האלו, והיא תשלים עם כל מה שיש לתת
לה.
אחרי הכל, היא מכורה לאושר.