טעיתי ,טעיתי ,כולם טועים לפעמים אז מה אז טעיתי.
אתה הוצאת את האקדח הזה שלך -מן נשק סודי שכזה וירית בי שני
כדורים .
אחד ללב ואחד לבטן, השארת אותי עם חורים. חורים שהדם לא מפסיק
לנזול דרכם.
כששלפת את האקדח הזה שלך ואיימת -אני בתוך עצמי הרגשתי שיש לי
מן סיכוי קטן שכזה לשכנע אותך. אז דיברתי אליך בטיעונים שונים
של כל מה שתפסיד אם תירה בי ,המילים עברו דרכך כאילו והיית קיר
-היית מרוכז מידי בלפגוע בי בחזרה ,להתנקם בי על אותה טעות
קטנה.
ככל ששיכנעתי אותך לסגת מן הרעיון כשהבטתי לך בעיניים ראיתי
כיצד בראשך מתבערת תמונה שלי מלאה בדם,גוססת, מוטלת על הארץ
בתוך שלולית של מחשבות עליך ועלי ועל כל מה שעוד היה יכול
להיות. אתה הטענת את האקדח הזה שלך, הכנסת בדיוק שני כדורים כי
ידעת בדיוק איפה לפגוע. אני הסתכלתי על כל תנועה שלך ונזכרתי
איך לפני שעה נגעתי בי בעדינות
בתשוקה ועכשיו יכולתילדמות את עצמי לאקדח שבו אתה אוחז בזלזול,
בחוסר איכפתיות, בפזיזות.

כיוונת את האקדח לעבר הלב שלי שפעם במהירות וירית ,אני נותרתי
עומדת במקום המומה, מרגישה את הכאב החד שמפריע לי לנשום. לפני
שהספקתי להגיב ירית כדור נוסף לעבר הבטן שלי לפני שעה היתה
מלאה בפרפרים, הרגת את כולם.
אני לא מכירה אותך כניראה -לא ידעתי שאתה אחד שסוחב עליו
אקדחים.
טעיתי, טעיתי כולם טועים לפעמים.
אז מה ,אז טעיתי.
סליחה ...