הבוקר, התעוררתי עם קול ירייה באופק, חשבתי לעצמי: 'בטח עוד
פעם חיל הים מתאמן'. פתחתי טלווזיה, כמידי בוקר... קריין
החדשות דיבר, לא הקשבתי לו. הייתי מרוכז מדי בכותרת שהייתה
מתחתיו, בו היה כתוב: "מלחמה".
ניסיתי להתקשר לאחד מחבריי, אבל הקו היה מת. הסתכלתי דרך
החלון, וראיתי את המסוקים באוויר, הכבישים היו ריקים. לא ידעתי
מה לעשות, לא הצלחתי להרגע.
ישבתי בסלון מול הטלוויזיה, וניסיתי לנוח, לא הצלחתי. כשהבנתי
שניסיונות המנוחה שלי אפסיים, החלטתי לנסות לפחות לשמוע את
דבריי הקריין. הוא בעצמו היה לחוץ, הוא התחיל לגמגם. ממה
שהצלחתי להבין מדבריו, שוגרו טילים מאפגניסטאן לעבר ישראל.
התמונות היו תמונות קשות, הרבה דם היה... גופות של אנשים
מכוסות בשקיות ניילון שחורות לכל אורך הגוף, כאשר רגליהם של
הגופות מבצבצות מבעד לשקית.
אני לא האמנתי למראה עיניי.
חשבתי לעצמי, שסוף העולם הגיע, ושאני בקרוב גם אצא מהעולם.
הקווים של הטלפון חזרו. הראשונים להתקשר היו כמובן ההורים, הם
הודיעו לי שאחי הבכור היה קרוב מאוד למקום הפיגוע, הם כל הלילה
לא הצליחו להירדם כי הם לא הצליחו להשיג אותו בפלאפון, כי כל
הקווים לא פעלו עד שלפני עשר דקות הוא התקשר, בכדי להרגיע
אותם.
שמחתי מאוד לשמוע שהכל בסדר איתו. מיד לאחר שסיימתי לדבר עם
הוריי, התקשרתי אליו כדי לוודא שהכל בסדר איתו, הוא היה מבוהל,
הוא אמר לי שחברו הטוב ביותר, איתמר, היה במקום הפיגוע וכרגע
הוא מטופל במצב קשה, אח שלי ביקש שאבוא, כי הוא צריך כרגע
תמיכה כי מאוד קשה לו עכשיו.
מייד, בלי לחשוב פעמיים נסעתי לבית החולים "הדסה" שבירושליים.
כשהגעתי, כבר היה מאוחר. איתמר מת מפצעיו.
אחי התעלף, ולאחר כשעה התעורר, והיה מבוהל מאוד. "סוף העולם
הגיע, סוף העולם הגיע" אמר, ואני לא מצאתי שום דבר מועיל להגיד
שיכול לשפר את מצב רוחו, אני כמובן גם כן הייתי שרוי בדיכאון,
אבל לא יכולתי להראות לו את זה כי זה היה מעציב אותו עוד
יותר.
לאיתמר לא הייתה משפחה, הוא התייתם בגיל מאוד צעיר, אנחנו
היינו כמו משפחה בשבילו, ועכשיו אני מרגיש, כאילו המשפחה
התפרקה.
כשיצאנו מבית החולים, כל הכתבים החלו סובבים אותנו, והחלו
לשאול שאלות, נכנסנו לרכב, ונסענו לעבר ביתי בו גם ישבנו
שיבעה.
סוף העולם לא הגיע, הפסיקו לשגר טילים, אבל החלק החסר
במשפחתנו, אינו התמלא שוב.