אתה כאן כל הזמן שלי. קורא לי לשלום עם פיגועים ואברים
מתאבדים.
אדם שכמותך, רק אתה לא מתאבד בין ידיים לראש ולב של המונים
קטנים ממני ושלי. כל נסיעה שלי בימים האלו היא ממך וכל כך אליך
וכל התרגשות- אפילו רוחנית וגבוהה אתה בה וגם הכי נמוך. אתה
מקושש בשבת  עצים קטנים אחרונים. מתי יבואו משה וכל הכוהנים
ללמדני תורתך הפשוטה?

אחת, לא חברה שלי או שלך מעיר דרומית רחוקה, ידעה לכמה רגעים
את הפתרון, אני ידעתי שאני מחפשת פתרון. חייבת אותו.  
  א נ י    ל א     י ו ד ע ת     ע צ מ י.

עכשיו עוד פיגוע. ומי יעצור אותם? אילו כוחות השרישו בי מאוד
ועדיין נשארו להילחם באויב לא מוצהר, לא נתון לכל שיקול אנושי?

נכנסת בי ופוצצת והדגל הלבן מקופל בכוח הנשי שלי. צדקת, אני
אכן אישה.

אין טעם אחר, מתוק יותר. המרחק מתקרב אליך והקרבה רחוקה ממך
טעמים רבים שלא אכיר.
אפרוש את הדגל לעטוף בו גופי והלבן בו ישאר תמיד לקראתך,
מפגע.
באותה פיסת בד אעטוף את גופתי מפוצצת, חלקים חלקים ושם אולי
אמצא שלווה. אולי שם תבוא מנוחה לייגע מרוט תלוש וכל כך לא
מוכר.
אולי שם, בין פרחים ובכיות, אדע להכיר צבע נחלה אחרת וטעם אדמה
שונה. טוב יותר.  אולי אתך.



20.12.2001