יש לי הרגשה מחורבנת עכשיו. רע לי, ממש רע לי...
אני עוצם את העניים במטרה לשכוח, אבל אז היא עולה לי בראש.
אוף, כבר בא לי להקיא. שתיתי שוקו מקולקל וזה עכשיו הורג אותי
מבפנים.
אני עייף, לא יכול לעשות משהו. יש לי הרגשה של "בא לי לקרוע את
אחד מהסיפורים שכתבתי" אבל אין לי את האומץ.
ישבנו שם במרפסת של חדרנו בבית המלון. השעה היא שעת עבר
מאוחרת, ואנו כבר אחרי המקלחת, לפני השינה.
את מעשנת סיגריה, ואני שותק. כמו תמיד, שותק, הדבר היחידי שאני
טוב בו.
שאלת אותי, "מה קורה?" עם חיוך המפורסם.
משכתי בכתפי והמשכתי לבהות באורות הכרך שבחוץ. "כלום", שיקרתי
לה.
"טוב" היא ענתה, וכיבתה את הסיגריה במאפרה. "אני זזה!"
"לא לא!" קראתי, "אל תלכי!" הוספתי בלחש.
היא הבינה כי אני לא במיטבי והתיישבה קרוב אלי. "אתה רוצה לספר
לי משהו?" היא שאלה ברוך והחזיקה בידי. בשלב הזה כבר נשברתי.
דמעות החלו לזלוג מעניי, קולי נשבר. "אני לא יודע מה לעשות...
יש לי הרגשה מחורבנת, אני לא מבין למה זה קורה לי..."
היא המשיכה להקשיב לי בעינייה הגדולות והחמות.
"פעם", אמרתי ומשכתי באפי, "הייתה לי תקופה טובה. הייתי לומד
בבית-הספר ומצליח, הייתה לי חברה, היה לי זמן פנוי, החברים היו
מסביב והכל נראה טוב, העולם כמנהגו נוהג. אבל עכשיו? עכשיו אני
לבד, אין לי מסגרת, החברים הלכו והחברה זרקה אותי לאנחות. איך
הגעתי לכל זה בפחות מחצי שנה?" הסתכלתי עליה וניסיתי למצוא את
התשובה. היא לא ידעה מה לענות, אבל חיבוקה החם והנשיקה על המצח
שלי כבר אמרו את הכל. היא תומכת בי, מבינה אותי ועוזרת לי.
תראו את האירוניה, בעולם מלא זונות, אני מצאתי את הזונה ההכי
נחמדה.
זאת שמקשיבה ומדברת איתי. הלוואי וכל הזונות היו ככה...
|