לפעמים, בחורף, יש ימים שבהם אני מרגישה כאילו אני מקרינה קור.
כאילו כפות הידיים שלי אף פעם לא יהיו חמות שוב. בימים האלה,
קשה יותר מתמיד לא לקחת את הידיים שלי ולשים אותם על מישהו.
לקחת קצת חום. לא הרבה. הם לא צריכים אותו.
אבל הידיים שלי קרות, וכל מי שאני יכולה לגעת בו פשוט יקפא. אם
אכפת לו ממני, הוא ישאר במקום, בקושי מכריח את עצמו להישאר עד
שאתחמם קצת. ואז זה יהיה עוד יותר גרוע, כי אני ארגיש את הקור
שלו לתמיד אחר כך. את הקור שלי, דבוק אליו.
אז אני מפזרת את השער, סביב הפנים והעיניים, כך ששום דבר לא
יוצא ולא נכנס. יש שם חמימות, אם אתה יודע איפה לחפש. בחלקלקות
המשיית, ובריח השמפו. אני קוברת את הידיים בכיסים, עמוק עמוק,
כדי ששום דבר לא יצא. ואז אני שרה לעצמי.
זה יכול להיות כל שיר. לפעמים אני מחפשת תקווה, שאיפות, ואז
אני שרה את "צעיר לנצח" או את "שיר שיביא לך אהבה". לפעמים יש
במוזיקה חום, כשאני שרה את השירים הישנים, האיטיים שאבא לימד
אותי, שירים על לילות עם כוכבים וקור של מדבר אחרי החושך. או
שאני פשוט מנסה לגרום לעצמי לבכות. שירים של ימי זיכרון,
בעיקר. עד שאני מוותרת.
מצאתי רק שיר אחד שמתאים לזה. "אתה פה חסר לי", של נורית
גלרון. את העצב המטפטף פנימה, התסכול של הקור. הידיים שלי לא
רוצות לזוז יותר, ואני מתכרבלת בעצמי ומקווה, מקווה, מקווה כל
כך שאף אחד לא יכריח אותי לקום.