בגינתי רחבת הידיים לא אתיר לפרח קט וצבעוני לפקוע.
עת ירים גבעולו, ראש ירקרק, ויחשף הדור וצעיר על פני האדמה-
במחי יד אגדענו.
"אין לך קיום!", ארעים בקולי, "אין לך עתיד!"
לא אזרע ואטפח פרחי נוי ריחניים ואתמוגג עת ינבטו.
גינתי מרובת יבליות ועשבים שוטים היא, יראת חן והדר.
ערוגותי נטולות ירק וחיות,
עשבי בר טורדניים הם נוף חלקתי.
הם שיזכירו לי יום ביומו בכיעורם ובפשטותם את כיעור ופשטות
העולם, את האיוולת.
להסתר פנים ניצחי אדון את אור השמש בגינתי.
רק עננה אפורה וכבדה תרחף מעל, מאיימת לפרוץ בבכי על אדמת בור
עקרה, יגעה, עזובה, עגומה.
חנוקת סירפדים וחוחים שוטים - מר גורלה, דינה החרוץ,
כל הקמל והנוגה יאסף אל חלקתי הנטושה.

ובאחרית ימי יעטרו עשבי-פרא את קברי,
כולם אות לתום עידן תמימותי.