זה יהיה יום סתו קריר, אבל הרוח לא תנשב וגם  עץ הברוש הישן
יעמוד דום. למעט צמרתו המקריחה שתניד ראשה להיכרות ותלחש כמה
טוב לראותך בכאן, מה נשמע ומה שלומך וכיוצא באלה עניינים
שברומו של עולם אם מאזינים להם.

הם יגיחו אחד אחד, איטיים ומנומסים להחריד. אין לי כל צל של
ספק שעודד יתייצב ראשון, עדיין בן 12.  על זרועו סימני המכות
שחטף מאביו ובמצחו השריטה ההיא, כבר לא מדממת, אבל מתמרדת
וממאנת להיסגר. עודד יחייך, מתבייש לחבק ולא יגיד כלום. ליד
בנות תמיד הוא ביישן העודד הזה. אבל מה, אפשר לסמוך עליו שיגיע
גם אם ישכח את זר הנרקיסים בבית.

אחר כך יטוס פנימה מיכאל, קטן אבל בוגר ולא נבוך. בידיו כדור
יו-יו קטן והוא יקפיצו עד שמישהו יגיד לו מ-י-כ-א-ל די. ואז
הוא יפסיק, ידחוף אותו לכיס מכנסיו, זה שמציץ מתחת
לקיפול,ויבדוק אם אני רוצה לנסוע לראות איתו סרט. "נדמה לי
שפוטיומקין שוב מוצג בכרמל," ואני כמובן אשמח ללכת איתו לראות
את פוטיומקין למרות....

אחר כך יגיעו הפחות חשובים. אלי, שידו האחת עדיין מיובשת, זאק
בחלוק של בית חולים, בני מהקיבוץ על סנדליו והחולצה המקומטת,
שריח החלב עדיין דבוק אליה, ועוד כמה שאת שמם בטח כבר אינני
זוכרת. אבל אין ספק שז'ו וסטו יתייצבו. ז'ו עם החורים בחולצת
הצמר הירוקה, אלה שלא נתן לי לתקן,  וסטו  שעיניו הגדולות
עדיין אדומות משתייה. אלה יגיעו מחובקים ואני אשאל בקול צרוד
אה, לכן לא עניתם לי על המכתבים ששלחתי לכם, וז'ו יחייך ויחבק
אותי חזק ויגיד "כבר שכחת, אני גבר של גברים ושל נשים גם יחד,
אבל את היית בין הטובות בראש הרשימה." והפעם אני אדע שהוא לא
באמת מתכוון לכך. אבל אני אחבק את שניהם ביחד וכל אחד לחוד
ואתגעגע.

אני אתבונן בשעון חסרת סבלנות אצפה לבואם של נוספים, אבל בתוך
תוכי אדע שאין יותר כי יש שממה, ובכל זאת אחפש בפני המלאך של
שומר הסף איזה אות או סימן או משהו שזז ואשאל בקול נמוך, "זה
הכל?"

והוא, יביט חודרנית בעיני הרטובות וילחש, "מה לעשות, הגעת יותר
מדי מוקדם, טרם זמנך. רוצה לחזור ולנסות את מזלך בפעם אחרת?"