"הנה," אמרה סבתא והרימה אצבע קטנה, "את רואה, הכל כבר מוכן
ומזומן ומחכה לי. אני מקווה שלא אצטרך לחכות יותר מדי זמן."
העפתי מבט בפניה החיוורות  של סבתא שהזקנה חרצה בהן שבילים
רכים. "מה בוער לך?" שאלתי, בסקרנות מהולה במבוכה. "יש לך עוד
מספיק שנים עד שתגיעי לכאן. מה את כל כך ממהרת?"
סבתא נאנחה אנחה עמוקה כזו שבאה מבפנים, "אוי, כשיגיע יומי,
למה להכביד עלייך, גם כך את טורחת יותר מדי, וחוץ מזה היום זה
יצא הרבה יותר זול, כי קניתי שניים ותמיד משלמים פחות כשקונים
הרבה."

"קנית שניים? מה קנית שניים?"
"מה זאת אומרת מה , מקום. כאן," היא מחייכת. דעתה זחוחה, והיא
נראית משועשעת.
"הרי אבא מת לפני  קצת יותר משנתיים," אני מתריסה, "מה פתאום
נזכרת עכשיו?"
"את חושבת שכל כך פשוט לקבל החלטות? לקח לי זמן לבחור את האבן
המתאימה ואת צורת האות, וגם את המקום שיהיה לי נוח ובעיקר גם
לך וכדי שלא יחשבו עלייך רעות שאת קמצנית או משהו כזה.  אז
דברים כאלה צריך לתכנן מראש."

מתחשק לי מאוד לברר למה היא מתכוונת, אך אני חשה לא בנוח לעמוד
ליד הקבר העתידי שלה ולשאול אותה שאלות. חוץ מזה הפה שלי כבר
יבש גם מרוב דיבורים וגם ממחסור בקפה חם  אז אני כבר מוכנה
לזוז הביתה אבל סבתא לא מניחה לי כל כך מהר.

"את רואה את האבן הזו." היא מפנה תשומת לבי לקבר מט ליפול
בקרבת מקום. "את יודעת מי שוכב כאן, זה לזר שמת לפני אולי 10
שנים תראי, תראי את הקבר שלו, תראי, תראי את העבודה הזולה,
הביטי, היסודות מטים ליפול ועוד מעט כל הקבר יתמוטט. אבל הקבר
שלי יחזיק מעמד הרבה זמן. את רואה, בחרתי אבן מיוחדת, לא סתם
אבן חברון פשוטה אלא ייבוא מיוחד מאיטליה. היא מצביעה על הקבר
שלה בגאווה בלתי מוסווית וחיוך רחב עוטר את פניה. "גם הבסיס
בעובי כפול כדי שלא ישקע.  והכי חשוב האותיות של שמי חרוטות
על פני האבן ואין סיכוי שיפלו."

"יש לך עוד הרבה זמן עד שתגיעי לכאן," אני אומרת בחיוך, מקווה
שאינני טועה.

"לא בטוחה. אף פעם אי אפשר לדעת מתי הוא יבוא לבקר אותי ואחר
כך לקחת אותי." עונה לי סבתא, "אבל בכל מקרה אני רוצה שיהיה
כמו שצריך. שלאף אחד לא יהיה מקום להגיד שום מילה רעה לא עלי
ולא עלייך. את יודעת כמה השקעתי בכל זה?  בעצם אף אחד לא צריך
גם את זה לדעת, נגד עין הרע, טפו טפו טפו..."