#01

האחד שם, האחד כאן.
האחד שכאן הוא שם.
האחד ששם הוא שם.
אבל האחד ששם הוא לא כאן.

למה?
כי האחד ששם אינו רואה.
לא מצליח לזהות מתוך האפלה.

או שזה?
האחד שכאן רואה-
דברים בלתי נראים.
ובסוף נשאר להשתאות
על המשמעות שבדברים.

#02

הצורה בה זה צריך להיות היא-
אחד
אבל זה לא, ובמקום זה-
שניים
והשניים, למרות מפח נפשי, הם-
אחד
אבל לא האחד שרציתי.

#03

איש אחד הלך לפני המראה,
והבחין שההשתקפות ממנה הייתה של אישה.
הוא הסתובב, וכך גם היא.
הוא קרץ, וגם היא רק בצד השני.
שניהם חיכו, שניהם קימטו פנים.
האיש הלך.
אולם האישה במראה,
נשארה לה בפנים.

#04

הכוכבים בעיניה-
בהקו וזרחו.
אבל זו הייתה רק השתקפות.
הנצנוץ והאור לא שלי היו הם,
כי עם של האחר שעמד שם במקומי.

#05

מוטב כבר שכך, היא אמרה,
תוך שהיא מסירה את ידה מעל כתפי.
זה לא יעבוד, אתה פשוט יותר מדי משוגע.
היא לבשה ארשת מחויכת שניסתה
לפזר את המתח שבאווירה.
החיוך שאני לבשתי היה של
שאט-נפש, זילות ולעג.
היא חשבה שהוא היה חיוך של הבנה.

#06

הפכים נמשכים. תשאלו את מי שאתם רוצים.
אתם יכולים אפילו לשאול אותי.
אני יודע זאת על ידי פעולת חיסור פשוטה.
תיקחו שנים שהם אותו הדבר ותחסירו אחד.
למה לחסר?, בגלל שמושא הקושיה בחר בשיטה.
האחר לא הצליח לראות את המשוואה באותה הצורה.

#07

בסצנה האחרונה, הגיבור מתעורר אל תוך
מציאות לא צפויה, לאירוניה האכזרית,
שכל מה שהוא קיבל כמובן מעליו,
כל מה שהוא קיבל כאמת היחידה,
פשוט עוצב כך כדי להראות אותו בטיפשותו
קבל עם ועדה.

הקהל יסיים לראות את הסצנה,
ביודעין כולם יענענו בראשם ויחייכו.
תוך שהם לועגים למצבו של הגיבור,
ואז הם ילכו.

#08

יש אמצע. התכנסות.
מקום בו הכול מתנגש-
ובתוך אותה התחככות.
קיים ניצוץ-
בו כל ייאושי מתבושש.

#09

אקסיסטנציאליסט שפעם הכרתי
אמר לי שהסוד לאושר הוא מריבה.
"אנחנו נאבקים כל חיינו וזה מה שמביא
לנו את כל הכבוד. בתוך הסכסוך גלומה משמעות התחולה".
היה לו הרבה כסף, אישה יפה ואינטליגנטית, ובית ענק.
"חלקנו פשוט נאבקים יותר מאחרים",
הוא צחק וכמעט שנחנק.

#10

מתוך מצוקה קשה, אדם העלה בראשו מחשבה,
"מה עוד יש באותם החיים ששווה פעולה?".
בעודו מתחיל לחלום, הוא ראה את האפשרויות
הטמונות באותה שאלה.
הוא התעורר, מבוהל מהמציאות.
נעשה כהרגלו מדוכא, ומתוך אותו הדכדוך
יצאה לו עוד גפנית חסרת מטרה, כמו זה.