מוקדש לניתי שלי
וכמו רוצח שחוזר אל זירת הפשע
שבת ללקט את פרורי ליבי
בעדינות, כמו פעם
כשחשבתי שאהבת
העברת ידך על קצה אפי...
וכבר הייתי מוכנה למות איתך
בשדה קוצים או במדבר סהרה
ורק לא לחיות את השנים
בחיפוש אותן עיניים
אצל פנים זרות.
וכל אותם קירות אשר נבנו,
משך שנים של קור ומרירות.
נפלו חומות והמבצר קרס
הדלת נפתחה ללא מפתח
הלב שלי עמד ערום בפתח
רועד מהתרגשות וקור
"אולי" אמרת וחייכת
"אולי בהזדמנות אחרת" |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.