|
גם כשיש הרבה מה לאמר,
לפעמים רק מילה היא כבר די והותר.
ניסיון כושל של ביטוי רוחני,
רק מרחיב את הפער בין אני לעצמי.
גם כשאין אמצעים לביטול נצחיות,
והמחשבות שוב חוזרות אל התבנית- מעגלית,
הכול שוב נחשב והכול שם נחווה,
כמו כל יום בשנה, כמו דקה או שניה.
נקודת המוצא שוב אובדת,
והכול כבר נראה והכול כבר קרה.
גם אז מותר לצחוק.
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
|
|
|
אני רואה
טלויזיה, אבל
היא לא דולקת.
אמא מסיקה מזה
שאני ממש טיפש,
ולאבא נמאס כבר
ממזמן, אין סיבה
שכולם יאהבו
אותי אם אני רק
בוהה במסך
אפור-חום שעשוי
מזכוכית, הרי
בסך הכל כל מה
שיש שם זה רק
כמה נורות
ואנשים זזים.
אני עובר
לרדיו!
(תהיה אתה) |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.