האוטובוס דהר לו על ואדי מילק, ממתן את הנוף. ההרים הולכים
ושוככים ולפניו ייפרש בקרוב מישור האפשרויות האינסופי.
ווליד, עם הילקוט על הגב מישש את חפיסת הקונדומים שהביא לו
עאדל. "סופר מחוספס, ככה היהודיות אוהבות את זה", הוא הדריך
אותו וחייך את החיוך הממזרי שלו. עאדל תמיד השוויץ  איך זיין
שתי יהודיות מכרמיאל בו-זמנית. הן חמות, חשב לעצמו ווליד,
מדמיין את השרון הזאת, שמחכה לו בשנקין פינת דיזנגוף
בתל-אביב.
הוא היה אולי פעמיים בחיפה והיה נחמד, אבל תל-אביב זה משהו
אחר.
עאדל הסביר לו ששנקין הוא רחוב כמו בחלומות. רחוב רחב מרוצף
שיש, כך היה מלהיט את דמיונו, ועוברות בו יהודיות כוסיות חצי
ערומות. הפנטזיה הרטובה שלהן היא לזיין ערבים. הוא בעצמו זיין
איזו מלצרית שגרה בשנקין. "ככה זה השמאלניות", היה מוסיף, "יש
להן את החנונים המעפנים שלהן אבל הן רוצות גבר אמיתי".
גבר אמיתי, אה, "רג'ל" מלמל לעצמו תוך כדי בחינת השפמפם החדש
שלו שאמנם לא היה צפוף מספיק, אבל בהחלט הוכיח מה יתן לשרון
הזאת ברגע שתפתח את הדלת.
האוטובוס נשף לו לפני שנכבה, ודלתותיו נפתחו. התחנה המרכזית
החדשה. האמת שלא משהו - אבל זה לא שנקין.
הוא שלף פתק מקומט מכיס המעיל  ואץ אל הטלפון הציבורי הקרוב.
מהעבר השני לא היתה תשובה, אך זה לא השפיל את רוחו. הוא ירד
לכיוון מסוף האוטובוסים של "דן" וחיפש את תחנת האוטובוס של קו
23.
הוא לא מצא. עאדל לא זכר איזה אוטובוס מגיע לשנקין פינת
דיזינגוף. "וואלה אחי, לבחורה ההיא היה אוטו, איזה מרצדס אדומה
קבריולט, מאיפה אני מכיר אוטובוסים?".
בדיקה במודיעין של "דן" בתחנה המרכזית קצת הדהימה אותו, לא
קיים קו 23. היא כנראה התבלבלה. ככה זה בשנקין - כל הסמים האלה
בטח חירפנו את הבחורה. הוא שוב שלף את הפתק המקומט שעליו
רשומות שבע הספרות הגואלות - 5267809. מהצד השני ענה זקן במבטא
רוסי."לא, אין שרון, מה שרון? זה טעות אדוני! זה טלפון רחוב,
לא מכירה שום שרון". ווליד ניתק את הטלפון בבהלה, כנראה טעה
במספר.
השעה מתאחרת וחושך חורפי מוקדם ירד על תל-אביב. עכשיו הוא יוצא
ממתחם התחנה המרכזית והולך ללא כיוון מוגדר ברחובות הכעורים של
נווה שאנן.
אבא של ווליד שנא את המחשב בבית. הוא טען שטוב לא ייצא מכל
השטויות האלה. הוא עקב בדאגה אחר ההרגלים המשתנים של ווליד,
איך הוא משייט לו באינטרנט כל הלילה ועייף מדי ללכת לבית הספר
ביום למחרת. לאמא שלו לא היה אכפת דווקא - "מה רע יכול לקרות
ממחשב? זה המפתח להצלחה היום, אולי ווליד שלנו יצא מהנדס?"
כגולש מתחיל גומא ווליד את המראות התל-אביביים של התחנה
המרכזית הישנה בהשתאות. אלו לא המראות שלהם ייחל. פועלים זרים,
חלקם שיכורים לאחר יום עבודה מפרך התקבצו ליד טלוויזיות
בקיוסקים מאולתרים. מכוני מסאז' לרוב היו מפוזרים שם.
בפינת דרך פתח-תקווה-הרכבת ניסה שוב את מזלו וחייג לשרון.
5267809. "הלו", הפעם היה זה קולה של צעירה. "שרון?" שאל ווליד
ברעד קל. "אמא'לה, ערבי!", נשמע הקול מהצד השני. קולה של
הצעירה הוחלף בבס מחוספס " הלו".
"אפשר לדבר עם שרון?". "זאת טעות, אין פה שום שרון!". ניתוק.
שרון בלונדינית, שערה קצר והיא סקסית וכיפית, כך היא תיארה את
עצמה בצ'אט באינטרנט.
הבלונדינית הכוסית הזאת שגרה בשנקין פינת דיזינגוף בחרה דווקא
להתכתב דרך האי-מייל עם ווליד, עובדה שמילאה את חייו ביום, ואת
מחשבות הזימה שלו מתחת לשמיכה בלילה.
"תיפגש איתה, מה אכפת לך!", נזף בו עאדל שהיה היחיד שידע על
הקשר הנרקם. לבסוף אזר אומץ והחליט לנסוע אליה.
"סליחה נהג, אתה מגיע לשנקין פינת דיזינגוף?"
"מה אתה מבלבל את המוח, ילד, אין דבר כזה שנקין פינת
דיזינגוף".
הנהגים האלה של האוטובוס, חשב לעצמו ווליד, העבודה הקשה משגעת
אותם - מה זאת אומרת אין שנקין פינת דיזינגוף?
השעה כבר שבע בערב, בעצת עובר אורח, הראשון שהיה נחמד אליו,
צועד ווליד לעבר תחנת קו 4 - האוטובוס שייקח אותו לשנקין.
ובאמת, נסיעה קצרה על אלנבי הביאה אותו למפגש הרחובות
אלנבי-קינג ג'ורג'-שנקין.
הוא ירד מוכה אופוריה וזקוף איבר, תר בעיניים יוקדות טלפון
ציבורי.
5267809. "שרון?"
"טעית אדוני, זה טלפון ציבורי!".
קצת לחוץ אבל חדור תקווה, התחיל ללכת ווליד במורד רחוב שנקין.
קצת מאוכזב. נכון, יש חנויות יפות וגם כוסיות לא חסר, אבל איזה
רחוב צר. איזה לכלוך. בחורה מצחקקת "דיזינגוף זה לא פה, אתה
נראה לי קצת מבולבל..."
ווליד לא ראה עצמו מבולבל, רק שרון הייתה קצת מבולבלת כנראה!
ובאמת שנקין נגמר. בפינת לינקולן-יהודה הלוי החליט להתקשר
ל-144 -
"מודיעין שלום, טלי"
"שלום טלי, את הטלפון של משפחת סטון. אה... שרון סטון בשנקין
פינת דיזינגוף בתל-אביב"
"לך תזדיין, מופרע".
ניתוק.