מוקדש לענת אדרי, ליום הולדתה ה 19, מזל טוב!
"גבירותיי ורבותי", קרא המשופם עם המקל המצחיק במקרופון,
"היכונו לתחרות החלזונות השנתית של חיפה!". הקהל הרב שהגיע
לארוע צעק וצהל, כל קבוצה מעודדת את חלזונה האהוד, וענת קצת
חוששת קצת נרגשת הלכה גם היא לעבר קו ההתחלה. "המתמודדים
מתבקשים להניח את חלזוניהם על קו ההתחלה!", קרא שנית המשופם,
הוציאו המתמודדים את חלזוניהם והניחו אותם על קו ההתחלה, כולם
עם מבט דרוך וערני, רק ענת מבוהלת פתאום, "לזי! לזי! חילזון
מתוק שלי! איפה אתה? מישהו ראה את החילזון שלי?", אך היה זה
מאוחר מדי, החלזונות כבר יצאו לדרכם. "זה היום ההולדת הגרוע
ביותר בעולם!", אמרה ענת והסתלקה לביתה.
"אמא? אבא? מישהו?", צעקה ענת בהיכנסה לביתה, אבל אף אחד לא
ענה, "בטח כולם שכחו ממני", חשבה לעצמה ענת ופרצה בבכי, כי גם
לא היה שום סימן למתנות. הלכה ענת לישון שדמעותיה מרדימות אותה
מיד. והנה חולפות הם השעות, וענת מתעוררת לפתע לקראת ערב,
פוקחת את עיניה אחת אחת, מסתכלת סביב, ובמבט עדיין טיפה
מטושטש, רואה עוגת שוקולד, עם קצפת ונרות דולקים ולידה מונח
מכתב, פותחת אותו, וקוראת:
לענת!
יום הולדת שמח! אני ממש מצטער שהברזתי לך,
אבל שיהיה לך יום הולדת הכי שמח בעולם!
באהבה,
לזי שלך
"בכל זאת מישהו זכר!", צהלה ענת, ופתאום... פתאום השמש בחוץ
חממה אותה, והכל היה פשוט... מושלם. |
